קשה להאמין. אבל, ההגזמה היא תולדה של יצר ההישרדות האנושי. סביר מאוד כי הגנים שאנחנו נושאים איתנו היום, שייכים דווקא לאותם אנשי המערות אשר הגזימו בקיומה של סכנה קיומית כלשהי, והצליחו לשרוד, טוב יותר, לעומת בני מינם אשר היו שאננים יותר ולא ראו צל הרים כהרים.
בואו ננסה רגע להבין על מה מדובר, וננסה לדמיין את החיים מלפני כמה מאות אלפי שנים (מי שמרגיש נוח, מוזמן לנסות לחוש כיצד היו החיים לפני כמה מיליוני שנים). באופן כללי, החיים באותה תקופה קדומה, היו קצרים, ומרוכזים בסכנות קיומיות שונות ומשונות. למשל, חיות טרף, רמשים ארסיים ומסוכנים, תנאי אקלים קיצוניים, וחיפוש מתמיד אחר מזון ומים (אין הכוונה לחיפוש אחר מסעדה טובה או סתם מחשבה על ארוחת צהריים אלא ידיעה ברורה שאם לא יהיה אוכל, לא שורדים!!!). אלו ששרדו זמן ארוך יותר, והצליחו לגדל צאצאים המשיכו והתפתחו בשרשרת האבולוציה. ייתכן והיו אלו דווקא אותם אנשי מערות, אשר ברחו למראה צל צילו של איום קיומי, ולמשמע כל רחש חשוד שעלול להפוך לנחש קטלני, או נמר רעב. במילים אחרות, דווקא הפחדנים שבין אנשי המערות הם אלו ששרדו, לעומת הקדמונים האמיצים, שגילו שאננות ולא ברחו. למרות התראות וסימנים מוקדמים לסכנה של תנין או משפחת חזרזירוני בר חמודים, ביחד עם אמא חזירה. מגודל, עצבנית ומודאגת ... (בין אנשי המערות שלא שרדו נמנים גם אלו שלא חשבו שצריך לעבור לאזור אחר בגלל הבצורת...)
זו הסיבה העיקרית, לכך שכל בני המין האנושי נוטים להגזים. במיוחד כאשר מושא ההגזמה, הוא איום קיומי כלשהו (או גורם שאנו מפרשים כאילו הוא מהווה סכנה קיומית לגבינו). כפי שאני מבין זאת, הצורך בלהגזים אינו מודע ופועל מתחת לפני השטח. צורך זה מהווה חלק מהרצף הגנטי שלנו כבני אנוש. רצף, אשר התפתח במהלך אבולוציה של מיליוני שנים (אולי יותר); והסיר ממנו את הגנים של הקדמונים האמיצים שלא חששו מסכנות (אותם ניאנדרטאלים שלא שרדו). למעשה עד לפני זמן לא רב, הנטייה האנושית להגזמה, סייעה לנו לשרוד ולהתפתח בעולם.
עם זאת, נראה כי במהלך האבולוציוני האחרון של אלפי השנים האחרונות בכלל, ושל מאות השנים של העידן המודרני או אולי עשרות השנים של העידן המודרני (מבחינה אבולוציונית אין משמעות להבדל זה), חלו שינויים כה גדולים במסגרת החיים האנושית, עד כי הצורך ההישרדותי שלנו בלהגזים, מגביל אותנו. תגובה אוטומטית שעד לא מזמן, ובמהלך מיליוני שנים סייעה לנו להשתפר, להתפתח, ובעיקר ... לשרוד.
זהירות משפעת העופות
למרבה הצער, אי התאמת תגובת ההגזמה האנושית, הולכת וגדלה נוכח תרבות התקשורת המודרנית (תרבות אשר מבוססת על הפעלת הרגש אצל קהל הלקוחות ויצירת רייטינג), במשולב עם עומס המידע האין סופי אליו כולנו נגישים בעידן המתקדם של האינטנרט והטלפון הסלולארי. העידן המודרני הביא על האנושות, המון סיבות להיות מודאגים. כל זאת מבלי להמעיט בהישגי המדע המודרני. כפי שאני רואה זאת, הבעיה היא, שכאשר הסיבות לדאגה נפגשות עם מנגנון ההגזמה הקיומי שלנו. אנחנו מתחילים לדמיין שההמבורגר שאנו אוכלים נגוע במחלת "הפרה המשוגעת" או שהתרנגולת שליטפנו אתמול בפינת הליטוף, הדביקה אותנו ב"שפעת העופות". זו גם הסיבה, שבמלחמת המפרץ א' ו- ב', עסקנו כולנו בפעילויות מיגון (מי יותר ... ומי הרבה יותר ...). במקום לשתות מים כפי שהומלץ לכולנו, ולהוציא את המתח והדאגה בכיוונים אפקטיביים יותר (כמו למשל ריצה או חדר כושר).
לכל מי שהחזיק מעמד והגיע עד לשורות אלו (ומאחר ואני שומע את קולה של רעייתי המופלאה מהדהד בראשי ), ברצוני להדגיש כי מאמר זה אינו מתכוון להתעלמות מתחושות הדאגה והחשש העולות בנו. אין ספק כי לחלק מתחושות אלו יש מקום; ואסור להתעלם מכל סימפטום מעורר דאגה אצלנו או אצל הקרובים לנו. הנקודה שראוי להתייחס אליה היא העובדה שבעידן המודרני שלנו יש הרבה "סימפטומים", שרובם כלל אינו משפיע על קיומנו, ובכל זאת אנו מגזימים ומקבלים אותם כאיומים.
אז לכל מי שנוטה לפעמים לחרדה קיומית, ודאגה מיותרת, עקב ידיעה עיתונאית, ולאלו שרואים לעיתים צל הרים כהרים (הכוונה היא לכולנו ...), ברצוני להזכיר כי מנגנון ההגזמה ההישרדותי שלנו. מנגנון אשר שמר עלינו במהלך סולם האבולוציה, מפריע לנו ליהנות מהחיים הנפלאים כיום. זאת מכיוון, שהוא תמיד מחפש ומעצים את תחושת הדאגה מהאיומים שסביבנו. למעשה, אף לא אחד מאיתנו מסוגל באמת לתאר כיצד היו החיים לפני מיליוני שנים, וכיצד חש האדם הקדמון נוכח איומים קיומים.
למען האמת, קשה לי לדמיין את החיים מלפני פחות ממאה שנה. בלי מזגנים וללא מחשב בכל בית כמעט. מה שכן, ברור לי, שלפני כמה עשורים ההגיגים שאני כותב כעת, לא היו מגיעים אליכם בדרך כה קלה ומהירה ...
אני חושב, שויתור על חלק ממנגנון ההגזמה ההישרדותי, מאפשר לנו את היכולת לבחור בתגובות אחרות, ובעיקר מקנה לנו שקט רגשי להקשיב ביתר קלות לרחשי ליבנו (האינטואיציה שלנו, שבין היתר דואגת ושומרת עלינו ועל הקרובים לנו).
