הגלגוליה של ג'לג'וליה

בימים אלה קשה לדמיין מציאות שהיתה קיימת בארץ עד שנות ה-90 באזור השרון - מונית נוסעת בין המושבים שדי חמד, חגור והכפר ג'לג'וליה, ואוספת נוסעים מכל הסוגים והמגזרים שנסעו כך סתם ביחד למחוז חפצם, בלי עניין של דת, גזע או השתייכות פוליטית. סתם אנשים שרוצים להגיע הביתה בשלום.

ראיד אבו ריא ואחמד בלאלו, חברי ילדות מג'לג'וליה בסוף שנות ה-50 שלהם, נזכרים באותם ימים ומתרפקים בחיוך. "המונית נסעה דרך ג'לג'וליה, כי הכניסה לישובים היהודים היתה רק מהכפר", הם אומרים. אבל היום כביש 531 וכביש 444 מפלחים ומבודדים את שלושת הישובים השכנים, ואולי הפיתוח התעבורתי הוא רק סמל קטן לפילוח שקורה, לצערי, בין החברות בישראל כיום.

את ג'לג'וליה מקיפים כל הצירים של גוש דן - כביש 6, 444, 531 ואין לה כמעט לאן להתרחב, אולי קצת צפונה. היהודים מכירים את המועצה המקומית בת 11 אלף התושבים, בדרך כלל רק מקניות או חומוס שהם באים לנגב בסוף השבוע. אבל סיור בכפר העתיק מגלה לא מעט הפתעות מתחת לרדאר.

"התיירות היא חלק מראייה כלכלית ועוגן להתפתחות הכפר", אומר דרוויש ראבי, ראש המועצה בחמש השנים האחרונות, "ובנינו חזון כלכלי שמסתער על האתרים ההיסטוריים". בכך מתכוון ראבי לחאן הממלוכי מהמאה ה-14 שבמועצה, ששרידיו בקושי עומדים על תילם. בימים אלה החאן עובר שיפוץ רחב ועתיד (אינשאללה) להיפתח ב-23 במרץ, תחילתו של חודש הרמדאן.

מי שהגיע לפני שנתיים לנהל את המועצה (שהוקמה ב-1957) ולהוציא את העניינים לפועל, הוא דווקא יהודי בשם איתי צחר, מי שהיה מנכ"ל עיריית כפר סבא השכנה ונוסע כל יום ממושב בית זית שליד ירושלים לג'לג'וליה. "אני מאמין במגזר הציבורי", הוא אומר, "והצעתי עצמי להיות מנכ"ל פה. זה אתגר ניהולי וערכי עבורי".

ראבי וצחר החלו בשנתיים האחרונות להוציא לפועל פרויקטים שאמורים להביא לתושבים רווחה כלכלית, חברתית וחינוכית, ועל הדרך גם למשוך לכפר מטיילים. "החזון שב-2030 תהיה הכנסה של 25 מיליון שקלים מפרויקטים שבביצוע", מסביר צחר ומתכוון לפרויקט פנלים סולריים שבזכותו חסכו במועצה בשנת 2022 כמיליון שקלים, או החלפת תאורת הרחוב בנורות לד (Led) שחסכה 150 אלף שקלים בהוצאות החשמל. "אנחנו רוצים להחזיר את המרחב הציבורי לכלל - מתאורה, דרך שמות לרחובות, להקים גני משחקים", ממשיך צחר למנות את התוכניות העתידיות. מבחינה תרבותית וחברתית, הקימו במועצה קבוצת כדורסל לנשים וגברים, חוגי אומנויות לחימה ובימים אלה בונים קריה אולימפית עם שני מגרשי כדורגל, אולם ספורט ואיצטדיון. ג'לג'וליה על המפית!

עם זאת, שני נושאים שג'לג'וליה כן צריכה להתמודד איתם, כמו אולי ברוב החברה הערבית, הם האלימות, שאומנם נמצאת במגמת ירידה לדידו של צחר, וכמובן הלכלוך שבהחלט ניכר על המדרכות ושאר מקומות. "יש מכרז לפינוי אשפה, הוספנו סיירת ניקיון עם פועלים ואנחנו רוצים להיות עיר עם אפס פסולת להטמנה", אומר צחר. נקווה שלצד האמירות יהיו בעתיד גם מעשים.

אבל מעבר לכל ההתפתחויות בג'לג'וליה, נראה שהדבר הכי מחזיק את הכפר הם האנשים עצמם. "הם גאים שבאים לפה מטיילים ושיש להם מה להראות", אומרת אילנית הרמתי מנהלת תכנית "דרכים שלובות" מבית מרחבים, שמקדמת חברה משותפת על ידי פעילות תיירות, חברתית וחינוכית ביישובים ערביים בישראל. "זה אחד הישובים שאנחנו פועלים בו הכי הרבה וזאת עקב ההון האנושי והתיירים שבאים לפה".

מי שלקח על עצמו את נושא פיתוח התיירות בכפר ומשמש גם כמדריך מקומי הוא ראיד אבו ריא, יליד ג'לג'וליה שעובד כבנקאי בתפקיד בכיר, ופשוט אוהב את המקום שבו הוא חי. "אחת המטרות בתיירות לפה, היא להגביר את השייכות של התושבים למועצה ולתת להם גאווה", הוא אומר. לדבריו, ילדים רבים לא מדברים עברית במועצה, ולכן הקימו בעמותה קבוצה של ילדים מכיתה י"א שיצטרפו לקבוצות ויסבירו ליהודים שבאים להכיר, ועל הדרך ישתפרו בעברית "כי אין להם עם מי לדבר", הוא מסביר.

אני פוסע עם ראיד ברחובות המועצה, בדרך אנו עוברים ליד מבנה גדול עם הכיתוב: "אור להורים". ראיד מסביר שזהו בית אבות עם 120 מיטות וש-90 אחוזים מדייריו הם יהודים. "זה קטע לראות פה יהודים בשבת דוחפים את הוריהם בכיסא גלגלים ברחובות", הוא אומר.

אנחנו בדרכנו אל מאפיית ג'מאל חרבוש, שבימי שישי ושבת אופה חלות לשבת. את רזי האפייה למד בכלל אצל היהודים, עת היה ילד ועבד במאפייה בפתח תקווה. "נכנסתי למאפייה וביקשתי עבודה, ונשארתי 10 שנים", הוא נזכר.

לימים, לפני 25 שנים, פתח מאפייה משלו שנמצאת על הכביש הראשי ברחוב סלאח א-דין. אין בה שלט גדול ומזמין וצריך לנסוע בזהירות כדי לא לפספס אותה, אבל "מלא יהודים באים לקנות פה וגם הערבים התחילו לקנות חלות כי הן טעימות", מסביר ראיד. במבט רגיל לתוך המאפייה, לא רואים את הסוד של חרבוש שנמצא מאחורי הקלעים - מכונה גרמנית עתיקה להכנת פיתות מדגם "וינקלר". "הפסיקו לייצר אותה ב-1937 ורק אני יודע לתקן אותה", מתגאה חרבוש. המחירים מאוד זולים (חלה לשבת ב-8 שקלים), ויש גם יש פיתות, לחמניות וקירשלה (עוגיה יבשה עם שומשום שטובלים בתה והופכת רכה).

מהמאפייה אנו מגיעים אל גרעין הכפר העתיק של ג'לג'וליה ורואים מבנה שבכל מקום אחר היה צריך להיות לשימור - בית הספר הראשון של הכפר - שכיום בידיים פרטיות. האם ישומר? אין לדעת. ראיד אומר, שהמורה שמת לפני שנתיים קנה את החלקה ליד בית הספר "כי הוא כה אהב את המקום". ברחוב שמעוטר בכמה ציורי קיר יפים, נמצאת גם החנות של ג'מאל עזוני, מוותיקי הכפר. "אביו היה הקצב של ג'לג'וליה", מכריז ראיד. "בתור ילד אני זוכר את אביו עם שרוול, ואחיו היה היחיד שהיתה לו טלוויזיה ובכל יום שישי הייתי משלם לו כדי לראות סרט".

ג'מאל, שמעל 40 שנה היה מלווה בהתנדבות קבוצות שיצאו למכה עבור מצוות העלייה לרגל (החג'), נמצא בגמלאות מזה שנים ארוכות והחליט לפתוח חנות בגדים לפשוטי העם, "לא בשביל להרוויח אלא כדי שיבואו לבקר", אומר ראיד ומוסיף שכל מוצר נמכר בשקלים בודדים. "אני לא רוצה לסגור את החנות", אומר ג'מאל שמוכר בגדים, קומקום חשמלי, ציוד לבית, טואלטיקה ושאר מוצרים שלא קשורים זה לזה, "זה הזיכרון שלי". בימי שישי, לאחר תפילת הצוהריים החשובה בשבוע, מתכנס בחנות הפרלמנט של ותיקי ג'לג'וליה. "הם נהנים להעביר ביקורת על העוברים והשבים", מסכם ראיד.

ג'לג'וליה קיים כישוב כבר מהתקופה הכנענית (כ-1500 שנה לפני הספירה), ושמו מגיע ככל הנראה מגלגל המקראית (שבשרון ולא זו שבבקעה). בתקופה הרומית הישוב נקרא "גלגוליס" (Galgulis) שנזכר באונומסטיקון של הבישוף אוסביוס (מאה 4 לספירה). "אבל יש פירוש נוסף", אומר ראיד, "כי הוויה המריס (דרך הים - ז.ר) והדרב אל בריד (דרך הדואר - ז.ר) עוברות פה ועברו עליהן שיירות, והרעש של המרכבות נקרא בערבית 'ג'לג'לה'"

כישוב שהוקם בין שתי דרכים חשובות ומצטלבות, נבנה בג'לג'וליה חאן ממלוכי (מאה 14 לספירה) על ידי האמיר תנכז, ששימש את הצבאות והשיירות שעברו בו בדרך אל/מ דמשק, קהיר ומסופוטמיה דאז. "המקום היה מוזנח מאוד", אומר ראיד, "ובפעם הראשונה שהבאנו לפה אנשים, לא ראו אותו כמעט - הכל זבל ועזובה, ובלחץ חברתי של המקומיים גייסנו 1.5 מיליון שקלים לשמר את המקום". בעבודות שמתנהלות מזה שנה בחאן שמט לנפול, משמרים את הקירות והחדרים המקומרים שהתפרסו על שטל של כ-5,000 דונמים מ"ר. בימים אלה מתוכנן לקום בו שוק איכרים עם דוכנים, שאמור להיפתח בחודש הרמדאן, שחל השנה ב-23 במרץ.

דקת הליכה מהחאן, על פינת הרחובות סלאח א-דין ואל חאן, נמצא מבנה נהדר, שגם הוא עזוב ומוזנח. זהו מסגד אלעון, שנקרא על שם "אבו אלעון", אחד ממפקדי הצבא של סלאח א-דין. בחפירות באתר נתגלתה באר שהיתה מקור המים של האזור. "השיירות עצרו לשתות פה, ואכלו וישנו בחאן", אומר ראיד. יש גם סברה שהמקום שימש כמסכרה בתקופות עתיקות - אתר ליצירת סוכר מקנה סוכר, שהרי נחל קנה (יובל של הירקון) עובר ממש ליד ויש צורך בנחל עם מים לטובת הגידול הנ"ל. כיום המבנה, שעיטוריו וסגנון בנייתו הייחודיים עדיין נראים מבחוץ, נטוש ומוזנח. נקווה שידעו לשמר אותו ואת הבאר העמוקה שלצידו.

בכלל, ג'לג'וליה נחשבה לאורך תקופות כמקום חקלאי שבו קרקעות טובות לעיבוד, כמו גם מקום עם מים טובים. "ג'לג'וליה היתה נודעת כאזור פורה בזכות האדמה שלה", מסביר ראיד, "והיו בה 14 פרדסים, כמו פרדס נבולסי של האפנדי העשיר משכם", שאת אחת מאחוזותיו השוממות והיפות אפשר לראות בכפר יונה.

נכנסים עוד לעומקו של הישוב ואנו מגיעים לבניין משטרת ג'לג'וליה, שנמצא מול מגרש כדורגל מקומי. לפני כשנה נצבע קיר הבניין הגדול במסגרת פרויקט של מפעל הפיס לרגל 20 שנות פעילות במועצה. "בחרו כמה ישובים ולקחו אמן ערבי ואמן יהודי שיציירו את עבודותיהם על הקיר", מסביר ראיד את פשר הציור. "ג'לג'וליה חיפשה קיר גדול ובחרה לצבוע את בניין המשטרה". על הקיר דיוקנה של פדווה טוקאן, משוררת משכם, ששירתה מדברת על נתינה ואהבה שמשנים גורלות ותפיסות בין אנשים. בין הציטוטים שלה שנצבעו על הקיר, ניתן לקרוא (בערבית) את "תן לנו אהבה, כי אהבה זה אוצר של טוב שמציף אנשים".

שעת צוהריים במועצה, מה שאומר שרבים מתושביה נוהרים לחומוס כרים - אולי אחד מהמוסדות הכי מוכרים של ג'לג'וליה. חומוס כרים, שמזה 23 שנים מאכיל את ערביה של ג'לג'וליה ואת יהודיו של האזור. "כרים 'עלה' מקלקיליה", כפי שאומר ראיד בחיוך, "והתחתן עם מקומית".

במקום שבו מוכרים מנת חומוס ב-25 שקלים ופיתה עם פלאפל ב-12 שקלים, הוא מגיש חומוס נקי, חומוס משאוושה ואת מנת ה"משולש" המפורסמת - חומוס, פול ומסבחה. "הסוד שלי לחומוס הוא שאני שם הרבה טחינה בחומוס, לפחות חצי", מסביר כרים שמוסיף שכבר משעות הבוקר המוקדמות (07:00) מתייצבים אצלו המקומיים. בשעה 16:00 כבר אין עם מי לדבר ובמקום סגור. והחומוס? היה באמת מעולה.

בשביל אוכל קצת יותר מפונפן כדאי להגיע לרחוב אל קודס, הרחוב הקולינרי של ג'לג'וליה, שבו נמצא "חומוס אבו האני", אבל גם המעדנייה של "אלדייעה", כלומר "זוּלָה", מקום לסתלבט. יוסף עיסאווי, קבלן מצליח בן המקום שעבר להתגורר בכפר ברא לא רחוק, פתח ב-2009 אטליז שהתפתח למוסד קולינרי שיש בו הכל: בשרים מחו"ל שמוחזקים במקרר שהובא במיוחד מארגנטינה, רטבים מהעולם, שימורים, פירות וירקות מיוחדים, ומה לא. לפני כשלושה חודשים הצטרפה לחנות הדליקטסים הזו חנות-אחות בשם "דגים אל אעיידה", שמוכרת דגים לסוגיהם, שמוצגים בחלון ראווה כמו פריטים במוזיאון. "90 אחוזים מהלקוחות שלי הם יהודים", אומר עיסוואי שמוסיף שבשבתות המקום מפוצץ ביהודים שבאים לקנות וגם הפכו את המקום למעין פרלמנט משלהם.

החנות השכנה של "אלדייעה" היא "ממתקי חמודי", בניהולו של אחמד בלאלו - איש חמוד כל כך שמחייך כל הזמן ורק רוצה שיהיה לכם מתוק. בלאלו עבד במועצה 31 שנים, ולפני כשנתיים פרש ופתח את המקום. "באמצע השבוע די שקט פה מבחינת קליינטים", הוא אומר, "אבל מחמישי מפוצץ". בלאלו מכין כנאפה, בקלאוות, פטאייר, קטאייף ועוואמה ברמדאן או בסופ"ש, וגם בסבוסה ועוגת טרה לצ'ה שאשתו האופה מכינה. אבל מה שמיוחד אצל אבו אמג'ד, כינויו של בלאלו, הוא הכנאפה שהוא מכין על המקום באופן אישי למי שבא, "ועושה גם משלוחים", הוא מוסיף. את הגבינה ששמה "עכאווית" הוא מביא מירדן ומספר על טרנד חדש - גלידת כנאפה". ואצל בלאלו מקבל כל קליינט גם בקבוקון מים וקפה על חשבון הבית.

לסיום, ביציאה מהכפר עומד אולי המונומנטים הכי מפוארים של ג'לג'וליה. כל מי שיורד מכביש 6 ונוסע לאזור השרון, כפר סבא והאזור, רואה את כיפת הזהב שלצידיה מתנשאים שני מינרטים ארוכים. זהו מסגד "אל רוודה" ("מקום בגן עדן"), אחד מתוך שלושה מסגדים במועצה, שנבנה לפני כחמש שנים עם תרומות של 20 מיליון שקלים. האימאם שלו הוא עוואד אבו ריא, שגם מטפל ברפואה סינית. "מי שצריך טיפול רוחני אני מטפל בו עם הקוראן, ומי שצריך טיפול פיזי אז ברפואה סינית", הוא אומר בבדיחות.

"המסגד נבנה בצורה אומנותית שאין לה דומה כדי שיתן תחושת נוחות", מסביר ראיד כשאנחנו נכנסים פנימה, ואני משתאה לנגד מה שרואות עיניי - ראיתי מסגדים בארץ, אבל אל רוודה פשוט מהפנט. בראש העמודים שניצבים במבנה העגול, כותרות קורינתיות (דגם יווני-רומי מוכר באזורנו) מוזהבות, וראיד מספר ש"הכיפה היתה כה כבדה, עד שהביאו את מנופים כדי להרימה". בתוך הכיפה ומסביבה עבודות של אמנים מהשטחים ומחו"ל, שציירו פסוקים מהקוראן, כמו גם שטיח טורקי ענק שעליו מתפללים. המסגד יכול להכיל כאלף אש בפנים ועוד כ-1,500 בחוץ. אל תחמיצו ביקור בפנים - מדובר ביצירת פאר שפשוט אסור לפספס.

דקה לפני היציאה חזרה לכביש 531, ישבנו ראיד, בלאלו, אילנית ואני מתענגים על כנאפה חמה שבלאלו הוריד בדיוק מהאש. "אין על הכנאפה הזו", אמר בחיוך ראיד כשגלגל על המזלג חתיכה של הקינוח המתוק הזה. הם התרפקו על הימים שהיו ילדים ועל אותה שמונית שעברה בין ג'לג'וליה והישובים היהודים, כשמחוץ לחנות בדיוק עברה עגלה עם חמור. חשבתי לעצמי, שיש דברים שעדיף שהיו נשארים כמו פעם.

במסגרת חודש הרמדאן שיחל השנה ב-23 במרץ, יתקיימו סיורים בג'לג'וליה ושאר ערים ערביות בארץ במסגרת עמותת "דרכים שלובות". בואו להכיר את החברה הערבית בישראל.