היום העצוב שבו איבדנו את האיבוד

בילדותי, נהגו הוריי להעיר אותי מדי שבת בשעת בוקר מוקדמת, ולהכריז בהתרגשות שיוצאים לטיול. הלום שינה, הייתי נגרר ממיטתי, מוכנס אל המושב האחורי הרחב של הפיז'ו 404 החבוטה - ומיטלטל דרומה, צפונה או מזרחה. אני זוכר כיצד אבי נהג לעיין במפת כבישי ארץ ישראל עוד לפני שבכלל התניע את הרכב, ואז קיפל אותה ותחב לתא הכפפות. מאותו הרגע היא לא יצאה עוד משם. מאותו הרגע הכול היה נתון לשינוי.

אז, בימי ילדותי, לא הבנתי עד כמה התרגשות הפעולה הזו עוררה בהוריי, וכנראה גם בקרב רוב חובבי הטבע - לצאת לדרך, ולתת לדרך עצמה להוביל. כן, הדרך היא זו שהובילה, ולא הווייז, שיומצא רק עשרות שנים מאוחר יותר.

כך, הגענו - לגמרי במקרה - ליערות מסתוריים, לחורבות מסעירות, למעיינות סודיים ולפסגות עלומות. נכון, בדרך תעינו רבות. הגענו גם לדרכים מאובקות ללא מוצא, לחורשות משמימות וליישובים נידחים, חסרי כל חן. אבל בכך בדיוק היה טמון הריגוש: בללכת לאיבוד, יהיה מה שיהיה.

אפליקציות הניווט - ברכב, באופניים וברגל - כתשו עד דק את קסם האיבוד. היום, רבים מבין מי שהולכים לאיבוד תופסים בעתה בו ברגע שבו גילו שהם ב"איבוד". נכון, יכול להיות שגם פעם אנשים קצת חששו מ"איבוד", אבל אל החשש היה מלווה גם ריגוש שכיום הפך להיות נדיר, ריגוש מגילוי של מקומות חדשים. ריגוש של הרפתקאות.

דוקטור סוס אמר שאם יוצאים, מגיעים למקומות מופלאים. אבל אין ספק שהסופר (ששמו האמיתי היה תאודור סוס גייזל), התכוון שהמקומות המופלאים יגיעו רק אם נלך לאיבוד. הוא לא התכוון שנגיע לשם עם ווייז (בכל זאת, הבנאדם נולד אי-אז, בתחילת המאה שעברה).

פעם ניסיתי ללכת בעקבות ההמלצה של דוקטור סוס, לצאת לטייל במדבר ולהשאיר מאחוריי את הסלולרי עם אפליקציית הניווט ושאר מדכאי הריגוש. ואז קרה לי אחד הדברים שהכי העיפו לי את המוח, ובעיקר את הנפש: טיפסתי שעה ארוכה בערוץ קניוני במדבר, בלי נפש חיה מסביב, ולפתע גיליתי גב מים נסתר בקצה הנחל, שנותר משיטפונות החורף הקודם. מבלי לדעת מה יש בפנים, מה אין בפנים, כמה קר, כמה חם, כמה רדוד, כמה עמוק, כמה מפלצות אולי מסתתרות בפנים - החלטתי פשוט לזנק למים. זה היה מיזוג מופלא בין פחד לעונג. סביר להניח שאם הייתי נשאר עם הסלולרי, הייתי מוצא את גב המים הזה באפליקציית הטיולים "עמוד ענן", הייתי יודע כמה זמן נשאר לי עד שאגיע אליו והייתי קורא ביקורת גולשים על עומק המים.

וגם על המפלצות שאין בהם.

כי כיום, כל מעיין זעיר, פסגת גבעה עלומה או גזע עץ לצד השביל ממופים עד לרמת המולקולה. אתה פוגש בהם עוד לפני שאתה בכלל יוצא למסלול. הם מסומנים בעיגולים כחולים שמובילים אל דפי ויקי ובהם תיאורים מדויקים ותצלומים מכל זווית. חדוות הגילוי מתה.

ויש עוד עניין עם האיבוד: היכולת שלנו לתקשר עם זרים.

פעם, היית נוסע למכתש הגדול, מגיע לירוחם, מתברבר ברחובות המאובקים ובסופו של דבר נאלץ לפתוח חלון ולשאול איך להגיע ללב המכתש. הפעולה הפשוטה והטבעית הזו היתה יכולה להוביל לשיחה מפתיעה, לחברות אמת או למשיכת כתף אדישה, אבל תמיד היה סיכוי שמשהו מעניין יקרה. הרבה יותר מעניין מהקול הרובוטי שפוקד עליך לפנות שמאלה בכיכר הבאה. כי תכל'ס, בין אם בעיר סואנת ובין אם בלב המדבר, השיחות הכי טובות נולדו לעתים מהשאלה "איך אני מגיע ל…?".

המלצה שלי: לכו לחנות הספרים האהובה עליכם ורכשו מפת כבישים טובה, מנייר. ואז תחבו אותה לתא הכפפות, וצאו אל הלא נודע, ורק אם ממש איבדתם את הדרך, החושך ירד, הרעב התעורר והחששות עלו - רק אז פתחו את תא הכפפות, שלפו את המפה וחיזרו הביתה.

רק כך תגיעו למקומות מופלאים. או לא.