כביש 10: חוויה רוחנית בכביש הכי יפה וסגור בישראל

חבל, אבל רק בחגים הארוכים (פסח, סוכות) פותח הצבא את הכביש היפהפה הזה, שנסלל עם הנסיגה מסיני ב-1982. מהרו והספיקו: בפסח הזה כביש 10 יהיה פתוח עד ה-27.4.2019 בין השעות 08:00 - 18:00. גם זה הגיע אחרי לחץ מתושבי האזור, שהתיירות היא אחד ממקורות פרנסתם.

הטיעון של הצבא הוא כמובן ביטחוני, אבל מותר לשאול - האמנם יש פה סיכון ביטחוני? הפיגוע שקיבע את המחשבה בנושא האזור התרחש ב-2011 והיה קטלני - נהרגו בו 8 אנשים והופעלו מטעני צד לעבר כוחות צה"ל, למרות שהיה זה בכלל בכביש 12, אבל עברו שנים והשקט די נשמר מאז. עם זאת, הצבא חוסם את הכביש וכך אנחנו מפסידים את אחד היעדים התיירותיים היפים ביותר שיש בנגב המערבי, כמו גם מסלול רכיבה מדהים. הרגשנו בני מזל ושאפנו כל מבט, כל זווית נוף וכל פידול.

אורכו המלא של כביש 10 הוא 182 ק"מ, אבל המקטע שנפתח לציבור מתחיל ליד עזוז בלבד, ומסתיים בכביש 12. המקטע הזה, בן כ-140 ק"מ הוא פנינה לרוכבי אופניים. תחושת סוף העולם, עומק המדבר, נטישות, שכיחות אל, שקט ומרחק. אתם מסתכלים אל האופק ואל כל כיוון - רק מדבר ועוד מדבר. הרים יפהפיים, ואדיות ומרקמי צבע חומים. כרוכבי כביש היה לנו חשש מאיכות האספלט שהתבלה חלקית. חייבים למלא דלק קרוב יחסית לכניסה לכביש, ואז נוסעים לעזוז. מקטע עפר קצר מעזוז לגדר ואתם על מוצב הכניסה למקום.

לא ידענו מה יהיה מצב הכביש, אז החלטנו ללכת על בטוח: אופני גראבל - אותו ז'אנר שנראה כמו כביש, אבל מאפשר צמיגים רחבים יותר וכניסה לשטח. אני לקחתי למבחן את אופני גראבל של KTM- ה X-STRADA 20 - אופני אלומיניום זולים עם שימנו 105 וצמיגי 40 מ"מ. היות וזו רכיבת כביש, ניפחתי לחץ אוויר גבוה יחסית של 50PSI. בדיעבד, אני יכול לומר שזו בחירה מצוינת, אבל קצת Overshooting לרוב המסלול: בין עזוז להר שגיא האספלט מצוין ואפשר לרכוב עליו עם אופני כביש דקיקי צמיגים כרגיל.

הכביש הופך גרוע ורצוף חריצים רק לאחר הר שגיא ועד לסיומת בכביש 12, שם תמצאו אספלט שבור שמהווה הדמיה לא רעה לפאבה האירופי, ושם אופני הגראבל התאימו מאוד. גם אופני אנדיוראנס עם שיכוך בסגנון הקנונדייל סינאפס או הטרק דומנה וצמיגי 28 שתורידו מהם מעט לחץ אוויר יהיו מתאימים.

למי שאין אופניים שמתאימים לאספלט מחורץ, אמליץ על שלוש אופציות, כולן רק בחלקים החלקים יותר של המסלול:

1. אתגרי מאוד ארוך ומעגלי - משדה בוקר-עזוז-הר חריף-מצפה רמון-שדה בוקר (כ 170 ק"מ).
2. הלוך חזור מעזוז - ירכוב עד הר שגיא ויחזור - 70 ק"מ לכל כיוון ו-140 יפהפיים סך הכל. היתרון של הלוך-חזור הוא כמובן שאפשר להכתיב את המרחק והזמן ולעשות אחורה פנה כשתרצו.
3. אופציה נוספת מנקודה לנקודה: ואריאציה על הארוך ומעגלי - אבל סיום בבה"ד 1. מעזוז-הר חריף-בה"ד 1, שאורכו כ-90 ק"מ.

מערכת חורפית עם 20 ס"מ שלג בחרמון בחול המועד פסח, זה לא משהו שאתה מתכנן. כשנכנסות מערכות כאלה גם המדבר אינו סביבה נעימה לרכיבה: בדרך כלל יהיו בו רוחות עזות, ואם ממש יבש, אז גם סופות חול. המזל שלנו היה שמבול קיבל את פנינו כשנסענו לכיוונה של עזוז הנידחת בנקודת ההתחלה. גשם עז הרטיב את הרוכבים שהיו בחוץ באותו בוקר, אבל גם ניקה את האוויר והציל לנו את הרכיבה. כשיצאנו לדרך הוא פסק, ונשארה רק הרוח לנשוב בעוצמה.

בדרך כלל רוחות במערכות קרות הן דרומיות, מה שמבשר רעות למי שיוצא מעזוז לאילת. אבל הפעם, למרות שרכבנו דרום-מזרחה, ולמרות כניסת המערכת, היא באה לידי ביטוי ברוח צד מערבית בעיקר. למזלנו, היא הפכה גבית בסוף היום, והפכה למנוע גבי רב עוצמה שסייע לנו, בדיוק כשהיינו צריכים אותה - עייפים אחרי יותר מ-100 ק"מ של רכיבה. ביום חם, ייתכן וכיוונה יהיה הפוך בדיוק - ואז, וואו, לא יהיה קל בכיוון הזה…

"הצבא פותח את הכביש בשעה 08:00", הודיעו אתרי החדשות, אבל בשטח, לצבא יש זמן משלו. החברה במחסום הצבאי סובבים סביב הקצין המקומי, שפתאום מריץ אותם לאיזה ספרינט לא ברור אל מול שלוש מכוניות המטיילים, הממתינים משועשעים מהמראה. "מחכים", אומר לנו הקצין, כיוון שעוד לא התקבלו אישורי הכניסה. הצבא חושש משיטפונות לאורך התוואי, ולכן מתעכבים ונזכרים בהמתנה הצבאית הטיפוסית הזו - כשאתה על מדים, נשרף לך הזמן בפיזיקה אחרת מהמציאות האזרחית.

השמירה בחג בכביש 10 מעובה בחיילים, ומזכירה למי שכבר פחות במילואים שיש צה"ל והוא שומר עלינו: חיילים ממוקמים בכל כמה ק"מ באוהלים קטנים לצד הכביש. על הגבעות חיילות מתצפתות מג'יפ עם תורן וציוד עליו. הזמן עובר, השחרור יבוא ותודה לכם בינתיים חיילים! נותנים להם את תעודות הזהות במחסום, עוברים רישום, ונכנסים.

הגדר מייצרת קו ישר לא גיאוגרפי ולא טבעי - וחותכת את כל השטח בצורה גסה. קו ששרטט איזה בריטי על המפה ויצר הפרדה מלאכותית בין סיני לנגב. כך יש במקום הזה שלושה כבישים צמודים זה לזה - כביש המערכת הישר לגמרי, כביש 10 שמייצר פה ושם סיבובים במעבר רכסים, ובמקביל בצד המצרי רץ אחיו דובר הערבית. במד הנמרע מדי פעם יוצא ממנו כביש אל עומק סיני ואנחנו רק יכולים לדמיין רכיבה לשם, מאות קילומטרים של שממה לכיוון שבטי דאע"ש הבדואים בעומק סיני.

יש לנו יחס אמביוולנטי לגדרות - הן מגנות עלינו, אבל גם עוצרות אותנו מלרכוב לאן שאנחנו רוצים. Imagine there's no country שרנו לעצמנו את לנון לאורכה, ואז נזכרנו שגם דאע"ש שר את זה, אבל מכיוון אחר.

הגבול עם מצרים אתגר את ישראל בשל ההברחות, הטרור ומסתנני העבודה. זו מפלצת של חמישה מטרים ובמקומות מסוימים של שבעה מטרים וסביבה לא מעט אנטנות תצפית לא מאוישות, המייצרות חשמל סולארי לעצמן ומשקיפים על הסביבה. שי אומר לנו ברכיבה, שבעת בנייתה כעשרה אחוזים מתצרוכת הברזל של ישראל הגיע לפה.

כל כמה קילומטרים יש מתקן מצרי בתכנון קבוע - מעין מוצב גדר שנראה כמו בית כלא קטן ובו מעטפת גדר אבן גבוהה שבצידיה שני צריחים. חלקם היו מאוישים ואפילו קרובים אלינו למדי. המצרי צועק ושורק ומנפנפים אחד לשני לשלום. אנחנו מדמיינים את החיילים המצרים התקועים שם, בטח יוצאים אחת לחצי שנה לכפר שלהם במצרים.

הרכיבה בנוף מטמטם. התוואי אינו קשה במיוחד אבל מכיל כמה עליות קצרות יחסית והרבה עליות פחות מורגשות. סך הכל כ-2,000 מטרים מצטברים, אבל העליות העיקריות הן בחציית שלוחת קדש ברנע - רכס יפהפה לא רחוק מתחילת המסלול, שסרפנטינות מקסימות עולות אליו עד למצפור מדהים בסופו. לאחר מכן ממשיכים בטיפוס הדרגתי מאוד עד נקודת הגובה של הר חריף שתראו למרחוק בזכות האנטנות שעליו. זו גם נקודת מפגש עם הכביש שיוצא ממצפה רמון ובה"ד 1. ברכיבה שלנו זו היתה נקודת קיפאון רצינית שכמעט שברה את רוחינו. כשהמשכנו - הפשרנו. ממנה יורדים בירידה מגניבה ומשמעותית אל נחל לוץ, ומטפסים שוב עליונת יפה אל מחוץ לו.

העלייה האחרונה המשמעותית יותר היא אל הר שגיא - גם בו יש בסיס ואנטנות בולטות. אף אחת מהעליות האלה אינה קשה או תלולה במיוחד, וגם לא ארוכות מאוד.

אפשר לחלק את כל המסלול הזה לשני חלקים: אזור הר הנגב, היפהפה, ההררי עם התצפיות המדהימות לכל הכיוונים הדרמטיים, והעליות. זה המקום שישאיר בכם רושם בל ימחה.

לאחריו, אזור המישור - כשיורדים ממנו דרומה אל המישר הגדול. זה נוף דומה למה שאתם מכירים אחרי שיוצאים ממכתש רמון וההרים שאחריו בואכה אילת, שממשיך כך עד האופק לכיוון אל עריש. פה נכנס ראש אחר של רכיבה אל ה-Mindset. הכביש נהייה ישר כמו סרגל של עשרות קילומטרים. הרכיבה הופכת להיות מונוטונית מאוד וממיקוד פוקוס חיצוני עתיר גירויים עוברים אל מיקוד פוקוס פנימי, פסיכולוגי, רפטטיבי.

לא שבענו נחת הפעם ממעדניית נאות סמדר: חול המועד פסח, המוני ישראלים מטיילים, אבל הקיבוצניקים האלה לא ממנפים את הביקוש: הגענו קצת אחרי שש בערב ו...סגור. האתר שלהם מציין שהם פתוחים רק עד 16:30 - קצת מוזר לטעמנו. אז המשכנו לפאב "החבית" במצפה רמון. פה דווקא מלא לגמרי, אבל הצלחנו להגיע מוקדם מספיק כדי לתפוס מקום על הבר. לא קריטי לנו לקבל המבורגר בלי לחמניה בגלל כשרות החג, אבל בלי בירה? נו באמת…

בקיצור, כביש 10 מדהים, ותם עוד יכולים להספיק בפסח הזה!

הכותב עורך את אתר האופניים Bikepanel.