יפן מהצד: שישה מקומות שהישראלים עוד לא גילו

"ואז טוקיו, נכון?"
"לא הגענו לשם"
"הירושימה? קיוטו?"
"זה היה טיול באזורים פחות מתוירים"
"אז הר פוג'י וקצת אוסאקה ונארה"
"לא. עשינו מסלול די ארוך ברכב, שמונה ימים ושישה יישובים, אבל פגשנו רק ארבעה ישראלים בדרך".
"אז בלי טוקיו בכלל?"

להזמנה היפנית שהתקבלה במערכת לפני חודשים ספורים צורף לוח זמנים מפורט, צפוף, מוציא (ומנקר) עיניים. שישה יישובים על "מסלול סוגיהארה" רוצים לחשוף את עצמם בפני הקהל הישראלי הרחב, זה שנדבק בשנים האחרונות בקדחת יפן. מאפייני החולי: זינוק חד בכמות התיירים מישראל, אך גם מיסודו של מה שעכשיו אפשר לכנות די בהגינות "השביל הכחול-לבן". אתם יודעים, שני לילות בטוקיו, יציאה לטבע, אוסאקה-נארה-קיוטו-הירושימה, עוד טבע ואז חמישה-שישה לילות נוספים בבירה, שחותמים את המסע.

כך זה עובד בכל יעד "אקזוטי" חדש שנפתח לישראלים, והאמת היא שאי אפשר לבוא בטענות לאף אחד: לרובנו אין חודש-חודשיים מיותרים של חופש בתלוש המשכורת, וכל ביקור ראשון במדינה מכריח אותך לסמן V, ולו בשביל להתחמק מדיאלוג הפתיחה המטריח, שכמוהו ניהלתי אינספור פעמים לאחרונה.

אבל אנחנו כאן כדי לתת עוד אופציות: לאלה שיש להם קצת יותר זמן, לאלה שמבקרים בפעם השנייה או השלישית, או סתם לתיירים שרוצים יותר "יפן" ופחות "הייתי ביפן, תראו!".

העיר הרביעית בגודלה במדינה (כ-2.5 מיליון תושבים) שוכנת לחוף האוקיינוס השקט ומציעה חוויה אורבנית אינטנסיבית ועמוסת גירויים. אנחנו מדברים על שופינג כואב, ברים ומועדוני קריוקי, מתחמים חולניים של משחקי מזל והימורים, מסעדות, דוכני אוכל רחוב והכמות הגדולה ביותר שראיתי בחיי של מכונות שתייה (ברצינות, מה יש ליפנים עם מכונות שתייה?) - אבל גם הפסקות נשימה ירוקות ומתוקתקות, ששוברות את ההמולה.

נגויה עושה מאמץ גדול לדגמן עלילה היסטורית מתפתחת, מתקופת השוגונים (המתחם ההיסטורי של טירת נגויה בעיר הוא ביקור חובה) ועד לזינוק הטכנולוגי שמאפיין את האזור כולו (מוזיאון טויוטה בתחומי העיר ממחיש בצורה יעילה את המסלול, ממכונות האריגה המסורתיות ועד הרובוטיקה העדינה של כלי הרכב העכשוויים). והאמת? היא די מצליחה.

העיירה הקטנה על גדות נהר קיסו היא גם המקום להזריק קצת "זיקה ישראלית" לטיול, בהיותה מקום הולדתו של חסיד אומות העולם צ'יאונה סוגיהארה. המוזיאון במקום, והפארק הירוק שעוטף אותו, מתארים בצורה מרתקת את אירועי הצלתם של אלפי פליטי מלחמת העולם השנייה, וראשי היישוב מצהירים בגלוי על שאיפתם לארח פה כמה שיותר תיירים כחול-לבן (למעשה, המשלחת הפרא-אולימפית מישראל תלון בעיירה במהלך המשחקים האולימפיים 2020).

לבד מסיפורי התקומה, מספק היישוב בסיס מעולה לשתי אטרקציות-טבע: "פארק חמשת המפלים", בעל השם-הכי-אין-צורך-להסביר-שבעולם, ו"יער המדיטציה", שמתחרה בו בכל הקשור לאוויר צח ולסאבטקסט מרומז.

אחת התגליות הגדולות של הטיול "מתחבאת" במחוז גיפו. העיר הקטנה (כ-100 אלף תושבים) היא המקבילה היפנית לפרימדונות הסקי הידועות באירופה ובארצות הברית - מוקפת הרים ועמוסת אטרקציות מישוריות, מודרנית ומסורתית באותה נשימה - ומתחזקת בצורה מרשימה סקס אפיל של ריזורט צעיר, חי וטיפה אקסקלוסיבי.

יש כאן פסטיבלים ואתרי תיירות, "שוק איכרים" של בוקר ומסעדות מסורתיות לצהריים, כוכבי "טריפ אדוויזר" לבילוי לילי ומלונות שמתעקשים על חליצת נעליים כבר מהלובי - דרישה שמותירה אותך פעור פה פעם אחת מול פקידי הקבלה, ופעם שנייה כשמתברר עד כמה "מלון לגרביים בלבד" עושה את העבודה מבחינת תחושת ניקיון ספאית. בקיצור, מה שהיפנים גילו מזמן (4 מיליון תיירי פנים ביקרו בעיר בשנה האחרונה, לעומת כחצי מיליון תיירי חוץ) מחכה לכם.

כאן כבר אין מה לחשוף: ביקור בכפר המרתק הזה, שהוכר כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו ב-1995 (האתר היפני השני שזכה לכבוד לאחר קיוטו), הוא ביקור תיירותי קלאסי. מצלמות, אוטובוסים של טיולים מאורגנים, ונחילי אדם השוטפים את השבילים הצרים. בואו מוקדם, ונסו לעקוף את הטראפיק.

מנהיגי הכפר לא מוכרים אדמה, לא מכניסים תושבי חוץ ולא מעוניינים ביזמות נדל"ן. במקום זה, הם מטפחים את בתיו בשיטות העתיקות (והמרהיבות) ומחנכים את הדור הצעיר על "יופיו של הקושי", בתקווה שיגדל ולא ייכנע לפיתויים האורבניים במדינה. התוצאה: 1,300 תושבים ו-130 ילדים, שמצליחים ללמוד אנגלית גם מחוץ לכתלי בית הספר, בעזרת האינטראקציה עם התיירים. הבתים עצמם הם בתי אירוח, ותמונותיהם בשלג עושות חשק לוותר על כל הפינוי-בינוי שבעולם (ואפילו המחירים הגיוניים, והפס הרחב עף).

טיפוס קל נוסף צפונה, וחזרה לציביליזציה. קנזאווה היא תערובת מסחררת של ישן וחדש, עם מעט פחות ווליום ורעשי רקע מהערים הענקיות והמעט יותר מפורסמות במדינה. יש לה יותר מ-400 שנות היסטוריה - ורובע גיישות שמור ומוקפד, המספק חרך ל"יפן של פעם" - אך גם שאיפות מודרניות (שבאות לידי ביטוי, למשל, במוזיאון המאה ה-21 המרהיב).

שתי האטרקציות המרכזיות בעיר, עם זאת, הן סושי ופארק. קלישאה אולי, אבל כזו שמוכיחה את עצמה. הפארק הסמוך לטירת קנזאווה הוא תוצר אנושי טהור, מופת של תכנון טבע ונוף, המנתק בבת אחת את האדם מההמולה. יש בו עצים "מסופרים" ומטופחים, פסלים סביבתיים עם קריצה ואינספור פריימים זועקי-אינסטגרם, אבל בעיקר יש בו אוויר טהור, נקי, ותחושה של ירוק עירוני שמח. ובאשר לסושי? בואו רק נאמר שהעיר מחזיקה בצופן המושלם: מיקום לחופי ים יפן + מסורת דיג עשירה + סכינאים גאים = הניגירי הטוב שאכלנו אי פעם.

עיר הנמל הקטנה, נקודת המפלט של פליטי סוגיהארה בזמן מלחמת העולם השנייה, מתגאה בעברה ההומני, ומנסה לשלבו בשאיפותיה התיירותיות. האטרקציות המרכזיות, לבד מהמוזיאון ההיסטורי, מהנמל ההולך ומשתדרג ומהכנסת האורחים החמה של התושבים המקומיים: אי קטן, מרחק שיט קצרצר מהעיר, שאותו אפשר להשכיר אפילו לבילוי פרטי (ולהצטמרר מאוליגרכיה לזמן מוגבל אך יקר ערך), וכן חוף אורנים נדיר, כזה שמספק חוויה ימית מקורית של מחטי-טבע וחול לבן.

הכותב היה אורח משרד התשתיות היפני וערי "נתיב סוגיהארה"