רק אני והאופנוע: הישראלי שחורש את אפריקה לבדו

לא עוד טיול בין אטרקציות ויעדים. הדרך מקבלת משמעות שונה, גדולה יותר. לקום כל בוקר ולצאת אל הלא נודע ללא תלות באף אחד. לראות נופים בלי חלונות ולנשום מהאוויר הפתוח. הדרך ניבנת כל יום מחדש ומשמעות הזמן והמרחק מאבדים מערכם. מבטים מלאי קנאה והערצה מכל עבר. לשיר בקסדה. מעטים מכירים את ההרגשה.

שמי רום, בן 24, מושבניק וקצין לשעבר ואני מטייל בלי הגבלה של זמן או יעד. החלטתי לשלב את האהבה שלי לאופנועים עם טיול מסביב לעולם. לראות את המקומות הכי רחוקים שאפשר לחשוב עליהם. היכולות שלי להתחבר עם אנשים ולצאת ממצבים, שאדם רגיל מלכתחילה לא היה נכנס אליהם, הופכות את הדרך למעניינת יותר ועבור אנשים מסוימים - בלתי אפשרית.

אחרי שחזרתי מדרום אמריקה לא חשבתי שאצא שוב למסע כל כך ארוך ומשמעותי, בטח שלא תיארתי לעצמי שחודשיים אחרי החזרה ארצה כבר אהיה בדרום-אפריקה בחיפושים אחר אופנוע חדש. הרבה פעמים שאלתי את עצמי, "למה, לעזאזל, אני עושה את זה שוב וכל פעם קיבלתי אותה תשובה מזלזלת מעצמי: כי זה הדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות לעצמך, עכשיו תשתוק ותמשיך לתכנן".


עוד טיולים מיוחדים בוואלה! תיירות:
100 מדינות ב-9 שנים: יומנו של נווד ישראלי
שלח לי שקט: המקומות הכי נידחים בעולם
לעבור 18 אלף ק"מ עם טרנטה בלי אף כביש ראשי


האסימון נופל רק כשהשגרה מנסה לאט-לאט להשתלט עליך, כשאתה לא צורך את את סם האנדרלין לאורך זמן. רק אז אתה מבין שאתה מכור. אתה מנער את השגרה לכל הרוחות וטס אל הלא נודע, לחצות את היבשת השחורה. התחלתי לבדוק עלויות של אופנועים בכל מיני מקומות באפריקה, לתכנן צירים אפשריים ותוך כדי לנסות לגייס חסויות למסע הקרוב.

לאט-לאט התגבשה ההחלטה, שהדבר הנכון ביותר הוא להתחיל מדרום אפריקה, שם היצע האופנועים הוא הגדול ביותר באפריקה וגם הנחיתה תהיה רקה וידידותית יותר. התחלתי להפגש עם אנשים גדולים וחכמים ממני, לקבל עצות ולשמוע את דעתם ועל ניסיונם

עם כל התוכניות וההכנות, כבר שכחתי לשבת עם עצמי ולנסות לדמיין איך זה ייראה. זה היכה בי בפעם הראשונה, כשראיתי תמונה של שלושה חבר'ה ישראלים שחצו את אפריקה בתחילת שנות ה-90. בתמונה הם נראו בנוף של מדבר אין-סופי מאחוריהם. כל כך מאורגנים, מבוגרים, מסודרים ו...ביחד. פתאום הבנתי שאהיה באותו נוף, אבל לבד. איזה פחד.

הגיע יום הטיסה. נפרדתי מהמשפחה, החברים וטסתי ליוהנסבורג, דרום אפריקה. להיפרד מהכל בפעם השנייה זה משמעותי יותר. אני מכיר את הגעגוע ולכן גם קשה לי יותר הפעם. אבל יצר ההרפתקנות חזק מהכל.

במטוס אני יושב ומצמיד את מצחי אל החלון במבט מטה, חושב על המרחקים הבלתי נתפסים שאצטרך לעבור. בלי יותר מדי תוכניות נחתתי ביוהנסבורג. את הימים הבאים העברתי בביקורים בכל סוכנויות האופנועים באזור, כדי למצוא את "האחד" שיתאים למסע המיוחל. ימים עברו וההתמדה בחיפושים השתלמה, כשהגעתי לראות אופנוע שפורסם באינטרנט. זו היתה ללא ספק אהבה ממבט ראשון והבנו שנועדנו אחד לשני.

החלטתי ללכת על ה-BMW GS-800, בעיקר בזכות אמינות המנוע וחוזק השילדה שיכולה לשאת משקל רב. האופנוע עלה הרבה מעל העלות שהקצבתי לו, אבל החלטתי שאצמצם את שאר עלויות המחייה על-ידי כך שאשן באוהל ואבשל לעצמי ואוכל מעט. וחוץ מזה, הכל מתגמד כשאני קם כל בוקר ורוכב על אופנוע כזה - אוכל ושינה הופכים להיות עניין שולי.

את כל הבירוקרטיה של העברת בעלות ורישום האופנוע על שמי הצלחתי לסיים מהר יחסית, לאחר שסיפרתי לפקידים במשרדי הממשלה שהם מתועדים במצלמת הקסדה שלי ושהכל עובר הלאה לבכירים. מהר מאוד כל האישורים הדרושים היו ביידי.

עליתי על השיטה, כשעצרו אותי שוטרים וביקשו ממני את הרשיונות של האופנוע (טרם היו בידי הרישיונות). לפני שהספקתי להגיב, הסתכל השוטר על המצלמה שדבוקה לקסדתי ושאל מה יש לי על הראש. סיפרתי לו שזו מצלמה, שמחוברת לחברת אבטחה ושהכל מצולם בשידור חי, אז שיגיד שלום. הוא לקח צעד אחורה, הבין שאין לו פה ממי לקחת שוחד ושוחררתי לשלום.

לקחתי עוד כמה ימים ללמוד את האופנוע ולהכינו למסע, ארגנתי את כל הציוד ועשיתי בדיקה לראות אם אני מצליח להרים אותו עם כל הציוד, במקרה של נפילה (דבר שלצערי התנסתי בו עוד כמה פעמים לאחר מכן).

שלושה שבועות מהיום שבו נחתתי ביוהנסבורג, הייתי מוכן לצאת לדרך ולבדוק את המכונה החדשה שלי בדרכים היפות של דרום אפריקה. עליתי צפונה לאיזור הבלייד ריבר קניון - הקניון השני בגודלו בעולם (אחרי הגרנד קניון). אחרי יום מופלא של נופים והשכבות, הגעתי להוסטל עזוב בעיירה חשוכה, כדי להעביר את הלילה. בבוקר יצאתי לכיוון הקרוגר פארק (פארק לאומי בגודל של ישראל). ידוע שאין כניסה לפארק עם אופנוע בגלל הפילים, האריות וטורפים אחרים. לפתע הגיחה מכונית קומבי ישנה עם שני חבר'ה מגרמניה, שהציעו לי להצטרף אליהם. יחד, יצאנו לתפוס קרוקודלים, להירדף על ידי פילים ולהגיע הכי קרוב שאפשר ללבן בעיניים של הקרנף הלבן.

המשכתי להדרים והגעתי להרי הדרקנסברג. בתרגום חופשי - "הרי הדרקון", הנחשבים לאחד מאזורי הטבע היפים ביותר ביבשת. יש הטוענים, שכאן קיבל טולקין את ההשראה לכתיבת טרילוגיית "שר הטבעות". אלף קילומטרים של רכס הרים דרמטיים והגבוהים ביותר בדרום אפריקה. עשיתי את הלילה בחניון נחמד ובבוקר יצאתי לכיוון ה"קתרדל פיק" (פסגת הקתדרלה), למצוא דרקונים. ההרים בצורת צריחים מחודדים, בשילוב עם מזג האוויר הערפילי, יצרו אווירה של מקום, כמו נלקח מהאגדות. השריקות של הרוח החזקה נשמעו כמו צעקה בלתי פוסקת ורק הוסיפו לאווירה. לא קראתי אף אחד מספריו של טולקין, אבל הבנתי למה את ההשראה הוא קיבל מכאן. דרקונים אגב, לא מצאתי שם.

אחרי יום מעייף בניסיונות לשרוד את הגלים בג'פריס ביי, הלכתי למסעדה הקרובה לחטוף משהו לאכול. השמיים התקדרו ונראה היה שסופה עזה בדרכה לפה מהרי הצפון. כבר הייתי מוכן לקום ולצאת, כשנכנסו שישה רוכבי אופנועים רטובים עד לשד עצמותיהם. סימנתי להם עם הראש לשלום ושאני מבין לליבם, ויצאתי החוצה. בחוץ עמדו שבעה אופנועים מסוג BMW חדשים ומדוגמים להפליא. האחרון שנישאר לעשן קלט שאני בוחן את האופנועים, התקרב אלי והתחלנו לדבר: "אתה רוכב לבד עד לישראל"? הוא שאל בפליאה, "בוא איתי אני חייב להכיר לך פה כמה חבר'ה".

לא האמנתי למראה עיניי: כשהתיישבתי ליד אנדי בל, רונלד סנדס ועוד כמה מחברי הנייטרו סירקוס (רוכבי מוטוקרוס ופרייסטייל אמריקאים מפורסמים), שנמצאים בטיול אופנועים של כמה ימים בדרום אפריקה. ישבנו, שתינו וסיפרתי סיפורים. "אתה משוגע אמיתי, אתה לא מפחד לעשות את זה לבד?" שאל אחד מהם. "תבוא לרכוב איתנו מחר ואנחנו נעזור לך עם כל הציוד שאתה צריך. רק תגיד מה, ונשלח לך". הרמנו לחיים.

למחרת יצאתי איתם לרכיבה קצרה, כשרוב הדרך הם היו ב"ווילי" והמנוע במנתק הצתה (מגביל מהירות). בג'פריס נשארתי שבוע נוסף בגלל האווירה המגניבה שהיתה שם. לא סתם היא נחשבת לאחת מעיירות הגלישה הטובות באפריקה. המשכתי לרכוב בין הכפרים והעיירות הציוריות שבאזור הגארדן רות. לשמאלי התפרש לאין סוף הים ההודי התכלכל. מתעלת המים בסנט פרנסיס, לשקיעה עוצרת נשימה בנייזנר, לחוף בווילדלרנס ועד לצלילה עם כרישים לבנים במוסל ביי. מידי פעם אני גונב איזה חצי יום ועולה להרים למצוא דרכים חלופיות, שאם אין לך אופנוע, לא תוכל להכיר לעולם.

תודה למי עדן וקולומביה שתומכות במסע שלי בעולם