רינה קלוסקי, בת 33 מהמבורג שבגרמניה, סטודנטית לעבודה סוציאלית
היי רינה. אני קולט אותך ואת שלושת החברים שלך, יושבים ומחייכים כבר שעה ארוכה. ספרי לי, מה מקור האושר?
"האמת היא שאנחנו מאוד נהנים כאן, בחופשה בארץ. הגעתי עם חברים. חלקנו מהמבורג וחלקנו מברלין".
יש מי שקורא אצלנו לברלין "תל אביב הקטנה". מה דעתך?
"מה פתאום? אין בכלל מה להשוות. תל אביב הרבה יותר שווה מברלין!"
עכשיו סיקרנת. ספרי.
"תשמע, אנחנו כבר חמישה ימים בתל אביב. חמישה ימים שכל מה שאנחנו עושים זה ללכת ברגל. בלי מפות, בלי כיוונים, פשוט ללכת. אני מעריכה שאנחנו הולכים כמעט 20 ק"מ ביום. זו הדרך הכי טובה להכיר עיר. ובכל יום ובכל רגע אנחנו מופתעים מחדש. יש לכם עיר נהדרת, מלאה באנרגיות טובות. אתמול למשל, הסתובבנו ביפו. לא רק במקומות התיירותיים כמו הנמל או שוק הפשפשים, אלא בכל העיר. באזור מסוים, ליד כמה בתי קפה, מישהו שם מוזיקה, ואנשים מיד הצטרפו אליו, אנשים שלא מכירים. תוך שנייה כולם רקדו ושרו. אין דברים כאלה".
יש בברלין המון סצנות כאלו, לא?
"זה לא אותו דבר. יש הבדל גדול בין ברלין לתל אביב. אל ברלין מגיעים צעירים גרמנים רבים שמזדהים עם העיר והופכים להיות חלק ממנה. בתל אביב זה הפוך - האנשים הם אלה שמגדירים את העיר ולא העיר היא זו שמגדירה את האנשים, אתה מבין?"
אני חושב.
"וברגע שהאנשים עושים את העיר ולא להיפך, אתה מקבל עיר מיוחדת במינה".
יצאתם מתל אביב?
"לא. ואני גם לא בטוחה שנצא ממנה".
את רצינית? לא מסקרן אותך לראות מקומות אחרים בישראל?
"אני אסביר לך איזה עניין. טיילתי בישראל בשנת 2012 והיה מדהים. ישראל עשתה עלי רושם אדיר והבטחתי לעצמי לחזור לפה ולהביא איתי חברים, כדי שגם הם ייהנו. לתומאס, שאיתי בחבורה, היה יום הולדת וכמתנה - החלטנו לנסוע כולנו לעיר מיוחדת. שאלנו אותו מה הוא רוצה - ברצלונה, רומא, תל אביב... אני כמובן המלצתי על תל אביב, אבל לא היה צריך הרבה כדי לשכנע אותו. אז הנה אנחנו כאן. בלי חששות ובלי כלום".
מה גם שכולנו קיבלנו תזכורת לכך שגם בברצולנה אין חסינות בפני טרור.
"אני לא חוששת מטרור באופן מיוחד. בינינו, אני פוחדת הרבה יותר מנחשים".
נחשים?
"כן, כן. בגרמניה אני ממש חוששת לטייל בטבע בגללם".
את יודעת שגם בישראל יש נחשים, נכון?
"באמת? לא ידעתי. ארסיים?"
חלקם. אבל את בתל אביב. הסיכוי להיתקל כאן בנחש אפסי.
"טוב, נרגעתי. ובכלל, רגוע וטוב לנו פה. אני מרגישה בטוחה גם ברחובות החשוכים. בהמבורג, במרכז העיר, אין לך שום מקום שהוא חשוך בלילה. תאורת הרחוב מאוד מסיבית. כאן זה אחרת: אתה הולך ברחוב מואר, ופתאום, מעבר לפינה - חושך גמור. ולמרות הפינות האפלות שצצות פתאום, תחושת הביטחון כאן גדולה מאוד. וחוץ מזה, הישראלים הם לא כמו הגרמנים. הם לא מציקים לך".
מה זאת אומרת? מי מציק לך בגרמניה?
"בגרמניה, אנשים כל הזמן מתערבים לך בחיים. הם תמיד ייכנסו לך לנשמה ויעבירו עליך ביקורת. הם יעירו לך על סוג החלב שאתה שם בקפה ויגערו בך אם תעבור באור אדם ברמזור הולכי הרגל. בישראל נותנים לך לחיות".
אוקיי, את זה עוד לא שמעתי על הישראלים. זה מרענן.
"והישראלים כל כך יפים. הגברים, הנשים, הצעירים, המבוגרים - כולם. הם לא רק נראים טוב באופן פיזי, אלא גם מבחינה אחרת. כאילו יש לכם הילה כזאת. קשה להסביר".
איזה יופי. תודה בשם כולנו.
"באמת! תשמע, כתבתי לחברה שלי שאני נמצאת בישראל. אתה יודע כיצד היא הגיבה? היא מיד ביקשה ממני לצלם אנשים ברחוב ולשלוח לה. גם היא שמעה על היופי הישראלי".
בפעם הקודמת שהיית בישראל, טיילת מחוץ לעיר? ביקרת לפחות בירושלים?
"הייתי בירושלים 30 דקות. מביך, נכון? פשוט היינו כמה חברים במיניבוס וירדנו לים המלח. אספנו חברה מירושלים. אבל דווקא בגלל שזה היה במיניבוס, הטיול הזה נחרת בזיכרוני, בגלל הנופים".
מה זאת אומרת?
"אתה נוסע בירושלים, עיר בנויה, שוקקת, עם אנשים ופארקים ובניינים, ואז אתה יורד לכיוון ים המלח, ובתוך דקות, אתה מקבל נוף לגמרי שונה! מנוף עירוני לנוף מדברי במהירות מדהימה. אי אפשר לקלוט את זה. אני לא אשכח זאת כל חיי".
מעולה, לא חשבתי על זה כך, אני רגיל שהגיאוגרפיה שלנו מתחלפת במהירות. זה ממש לא אירופה.
"ויש עוד משהו. בדרך עברנו במחסום צבאי. זה היה מפחיד".
למה?
"לא ציפיתי לזה. למעשה, מעולם ראיתי בעיניים מחסום צבאי. זה בלבל אותי. לא ידעתי למה לצפות, לא ידעתי מה נראה אחרי שנעבור את המחסום, ובעיקר לא ידעתי כיצד להתנהג ברגע שעברנו את המחסום. עומדים שם ילדים במדים, הרבה יותר צעירים ממני, עם נשק. ואתה לא יודע כיצד לנהוג בסיטואציה הזו. זה היה מוזר".
ואיך היה בים המלח?
"חם (צוחקת). אבל היינו בחוף נהדר, עם בריכת גופרית ובוץ טבעי שאפשר למרוח על הגוף. אני חושבת שקראו לחוף הזה מינרל. מקום יפהפה".
אה. ובכן, לא רוצה לאכזב אותך, אבל הוא כבר לא קיים.
"מה זאת אומרת?"
נפערו בו בולענים והכניסה אליו אסורה. במו ידינו הצלחנו להרוס את ים המלח.
"חבל. מעולם לפני כן לא שמעתי על תופעת הבולענים. אני אקרא על זה. טוב, אני חייבת לסיים. אנחנו מחפשים מקום לאכול. מאז שהגענו, התמכרנו כולנו לטחינה".
לטחינה?
"כן. לטחינה וגם לפלפל קלוי. אני לפעמים אוכלת טחינה בגרמניה, אבל כאן הטחינה פשוט מושלמת. אתמול, בפעם הראשונה בחיי, אכלתי טחינה עם לימון סחוט - מדהים! ולפני כמה ימים אפילו אכלנו גלידה בטעם טחינה. אין על הטחינה הישראלית!"
לבלוג של רינה על טיוליה בעולם.