למה ויתרתי על הופעות הקיץ בארץ בשביל טיסה לברלין

מגיל קטן חלמתי לפגוש את הלהקות האהובות עליי במציאות, ולהבין מה זה באמת אומר לשמוע את השירים שלהן מחוץ לאוזניות באיכות בינונית. בשנים האחרונות, לשמחתי, הן התחילו להגיע לישראל אחת אחרי השנייה. ההופעות כאן היו חוויות שאזכור לנצח, עם קסם מיוחד שמרגיש כמו אהבה ראשונה, אבל בואו נודה באמת - בארץ, הקסם לא נשאר להדרן. כשההופעה נגמרת, הוא מתחלף בבלגן הכל-כך ישראלי ביציאה מהמתחם, במאבק עם אלפי בני אדם על רכבת או מונית הביתה, ובשגרה של היום שאחרי ששואבת כל שארית של תחושת ההתעלות מההופעה.

יש משהו בהופעה בחו"ל שמצליח להעצים את הקסם הזה, ובמשך זמן רב שאפתי לחוות אותו בעצמי. אז כשניתנה לי ההזדמנות לטוס לראות הופעה של U2 באצטדיון האולימפי בברלין, מיותר להגיד שלא נשאר הרבה מקום להתלבטות.

מסתבר שההופעות הרבות בישראל רק פיתחו לנו רעב לעוד. בחברת טיקטים מבית תלמה נסיעות, שאירחה אותי בברלין ומרכיבה חבילות נופש להופעות, מסבירים שהביקוש לחופשות כאלו רק הולך ועולה בשנים האחרונות. וכמה אנחנו מוכנים לשלם על התענוג? תלוי את מי שואלים. מחיר חבילות נופש להופעה מתחיל ב-700 אירו וכולל טיסה, שני לילות במלון וכרטיס טיסה להופעה, ויכול להגיע גם לעשרות אלפי אירו לאלו שבאמת אוהבים להתפנק.

עוד בשדה התעופה בברלין נתקלתי בלא מעט ישראלים, שקפצו על ההזדמנות של ההופעה בשביל גיחה לאירופה. בהמתנה הארוכה מהצפוי למזוודות פגשתי חבורה של שבע חברות ילדות, שהחליטו לחגוג יום הולדת 40 לשתיים מהן, הרחק מהילדים, באחת ההופעות המושקעות בעולם. "זו אווירה אחרת", סיפרה לי ענת, אחת משתי החברות שקיבלו את המתנה המושלמת ליום ההולדת. "הטיסה להופעה היא ניתוק שלא חווים בהרבה הזדמנויות בחיים".

ביציאה משדה התעופה, הגשם תפס אותנו בהפתעה. מסתבר שבשביל הברלינאים, גשם בקיץ יותר נפוץ מאשר בחורף. יש אנשים שיתבאסו ממזג האוויר הקודר באמצע יולי, בשבילנו, שברחנו מגל חום שעבר את סף 45 המעלות באותו הזמן, זה בהחלט היה שינוי מבורך.

כמובן שאחד הדברים הראשונים שרציתי לעשות בברלין, הוא לטעום מהבירות הכל-כך מפורסמות של העיר הזאת. בישיבה במסעדת המבורגרים האייקונית Burgermeister שבשכונת קרויצברג, בזמן שלגמתי מבירה שאכן עלתה מעבר לכל הציפיות, סוף-סוף הבנתי מה סוד הקסם המשקה הזה, דווקא בגרמניה. מסתבר שבמדינה מונהג משנת 1516 חוק, שזכה לשם מעורר הצמרמורת "חוק הטוהר הגרמני" (Reinheitsgebot).

החוק, שהייתי מציע למצוא לו שם ראוי יותר לאור ההיסטוריה הבעייתית של גרמניה וטוהר, מחייב את כל יצרניות הבירה להכין את המשקה עם מים, שעורה וכשות, ללא חומרים נוספים. ההקפדה על שימוש במרכיבים האלה בלבד העניקה לגרמניה מקום של כבוד כיצרנית הלאגרים המובילה בעולם, כאשר היא חולקת את המקום הראשון עם צ'כיה בלבד.

בדיוק כמו במוזיקה, גם הגרפיטי שמהדר רבים מהרחובות בברלין הוא דרך להביע רגשות עצורים שאי אפשר להעביר במילים. כדי להבין את המשמעות העמוקה יותר של הציורים על הקירות, הצטרפתי לסיור מאורגן שהעביר עדי חלפון, עיתונאי לשעבר שעזב את החיים בישראל לטובת הדרכת טיולים בחברת "ברלין טורס לאה". הסיור התחיל בהתבוננות על הציורים על החומה בגלריית איסט סייד בפרידריכסהיין. זהו גרפיטי ממוסד שהשלטונות בעיר הזמינו וביקשו שיישדר מסרים של שלום ואחווה.

מסרים אלו, חיוביים ומבורכים ככל שיהיו, חוטאים למטרתו האמיתית של הגרפיטי. כלי זה נועד לשמש כמחאה של אמנים מתוסכלים נגד הממסד הקפיטליסטי, של אלו שמרגישים שאף אחד לא מקשיב להם וכל מה שנותר הוא לדבר אל הקיר. כך הוא התחיל, וזה הערך שהעניק לו את סוד הקסם הכל-כך מיוחד שלו.

אז כדי לספוג קצת מאומנות הגרפיטי האמיתית, זו שאף אחד לעולם לא ייתן לה הוראות בימוי, המשכנו למתחם האמנות האלטרנטיבית RAW. מתחם זה הוקם על חורבות תחנת רכבת ומוסך לרכבות, וכיום מהווה בית לצעירים, עם קיר טיפוס מרהיב, ברים מחתרתיים ואווירה שקל לאבד את עצמך בתוכה. לכל מקום שאליו תסתכלו באזור הזה - תרגישו את הצעקה לשינוי, את המאבק העיקש בממסד ואת המסרים שמצליחים לחדור גם את השריון של הציניקנים הגדולים ביותר.

אחת היצירות שאי אפשר להתעלם מהן במקום, מציגה את הדוב שנחשב לסמל של ברלין. בציור נראה הדוב בורח עם שק שכתוב עליו "ברלין למכירה". זהו מסר נגד ההפרטה של תחבורת הרכבות בברלין, שלטענת הצעירים במקום, פגעה באופן משמעותי באיכות של כלי התחבורה הזה, למרות שלנו כישראלים קשה להבין על מה התלונות.

שלושה מיליון בני אדם חיים בברלין, וכמעט ולא תראו בה גורדי שחקים. זאת מכיוון שהשטח שלה עצום - גדול יותר מלונדון, פריז ואפילו ניו יורק. הגודל מוסיף במידה מסוימת לתחושת הניכור, שיש לה חסרונות ברורים, אך גם יתרונות. שם כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה, ובדרך כלל אף אחד אפילו לא יסתכל עליו בצורה מוזרה.

"כאן אף אחד לא דוחף את האף שלו", מסביר עדי, וזה לטוב ולרע. שם הסולידריות שאנחנו כל כך רגילים אליה מהארץ לא קיימת, ואם תיפצע או תבכה ברחוב, יכול מאוד להיות שאף אחד לא ייגש אלייך. בסיור בעיר ראינו הומלס אזוק על הרצפה, שוכב, רועד ובוכה במשך דקות ארוכות בלי שאף אחד ייגש אליו. מנגד, עדי מספר, "אם אתה רוצה להשתלב כאן בתנועה, כל מה שאתה צריך לעשות זה לאותת, והרכב מאחורייך פשוט יאט. זה הגיע למצב שלא הסתכלתי במראות לפני פנייה, מה שגרם לי להתרגל וכמעט לעשות תאונה כשחזרתי לארץ".

אולם, אחד היתרונות הבולטים ביותר של העיר הוא כמובן המחירים הזולים, שהולידו את מחאת המילקי וגל ההגירה של ישראלים. שם אפשר לשתות בפאב, בלי "לתדלק" בבית לפני, כי אתם תשתכרו לפני שייגמר לכם הכסף. שם אפשר לנסוע למתחם האאוטלט בווסטרמארק (Wustermark), ליהנות מנוף עוצר נשימה וגם לקנות המון ובזול. שם אפשר לאכול בלי לדפוק חשבון, כי המבורגר טוב יכול לעלות חצי ממה שיעלה לנו בארץ.

ביום ההופעה, הגשם סירב לצאת להפסקה, והיה ברור מאוד שאירוע בחלל פתוח יהיה חוויה מאתגרת במיוחד. בדרך לאצטדיון כבר ראינו אנשים מתכסים בשקים מיוחדים. המקומיים כבר יודעים שזהו אביזר הכרחי לאירועים מהסוג הזה באירופה. מנגד, אני וחבריי לחוויה לא יכולנו להשתחרר מה"יהיה בסדר" הישראלי. ולכן, גם כשנרטבנו בגשם זלעפות בדרך, לא עצרנו לקנות אמצעי הגנה מהגשם, ודהרנו ביחד עם עשרות אנשים לכיוון תחנת הרכבת התחתית, כדי לתפוס, איך לא, קו שמספרו U2.

ההגעה לאצטדיון הזכירה קצת טעם של בית. המוני אנשים נדחסים ברכבת התחתית, שמשום מה לא מצוידת במערכת אוורור, על אף החום, העומס והצפיפות. בהגעה לאצטדיון הבנו שהחרדה מפיגועים ומדעאש הצליחה לעשות את שלה, והמאבטחים לא אפשרו לאף אחד להיכנס עם כל סוג של תיק. החרדה מורגשת היטב גם בקרב המקומיים, ובשיחה עם ברלינאי אמר שלא יגיע להופעה בטענה ש"זה אירוע אידיאלי לפיגוע המוני".

בניגוד לארץ, בברלין חוק זה חוק - לטוב ולרע. שם אף אחד לא יבדוק את הכרטיס שלך בכניסה לרכבת התחתית, אבל גם תקבל קנס מנופח בגלל טעות ברכישת הכרטיס, גם אם הכרטיסן יבין לגמרי את הטעות. אז כמובן שהתחנונים שלי למאבטח שלא להיפרד מהתיק שליווה אותי עוד מתקופת הצבא לא עזרו, ונאלצתי להצטרף לעוד עשרות אנשים, בהם לא מעט ישראלים, בחיפוש אחר מקום אסטרטגי להחביא אותו בחורשה שליד האצטדיון.

הגשם לא פסק, וכל הרעיון של ההופעה התחיל להיראות פחות ופחות מוצלח ככל שהטיפות חדרו עמוק יותר אל מתחת לבגדים והגרביים. אבל לאחר הכניסה לאצטדיון, בשנייה הראשונה שבה נגלו הגודל, העוצמה והאנרגיות המחשמלות, ידעתי שזה היה שווה כל מהמורה ומכשול בדרך, וכן, גם את התיק שכל כך התקשיתי להשאיר מאחור.

בניגוד למופעי חימום בארץ, שרוב הקהל רק מחכה שייגמרו כדי ליהנות מהאירוע שלשמו שילם את המחיר המופקע, את ההופעה הזאת פתח נואל גלאגר, סולן להקת אואזיס האגדית. בשלב זה האצטדיון עדיין לא היה מלא, אך האש שבלב הקהל ללא ספק בערה בעוצמה.

עם זאת, לא משנה כמה מופע החימום היה טוב, ההפסקה התמוהה של שעה וחצי בינו לבין המופע המרכזי הצליחה לצנן בחזרה את הקהל, שגם ככה נרטב בגשם. מה לא יעשו המארגנים כדי למכור בירה ונקניקיות במחיר מופקע. אולם, כשסוף-סוף עלתה U2 לבמה, לראשונה באותו היום הפסקתי להרגיש את הגשם והגרביים הרטובות, הפסקתי לדאוג לתיק הגב, שאגב נמצא בריא ושלם בסוף ההופעה, ואפילו הדחף הכל כך חזק שלי לקטר על כל שטות, יצא להפסקה לשעתיים שלמות.

השירים של U2 שקטים ביחס ללהקות אחרות, ולא מקפיצים את הקהל כמו שהייתם מצפים בהופעה בסדר גודל כזה. אולם, כששומעים מאה אלף בני אדם שרים בקולי קולות את הלהיטים שגדלתי עליהם, כמו "One" או "With or without you", זה נותן סוג מיוחד של כוח. האנרגיות הציתו אזור מיוחד בלב, אבל דווקא בשלב הזה משום מה עלה הגעגוע הביתה, כי אין כמו לשיר את השירים האהובים עלייך במקום שבו אם תרצה או לא תרצה, תרגיש שכולם סוג של "אחים שלך".

אף פעם לא הבנתי למה להקות מתעקשות לשיר בהופעות חיות את השירים הפחות מוכרים שלהן, במקום את הלהיטים שידוע שכולם מחכים לשמוע. גם במקרה הזה, לא את כל השירים הקהל הכיר, אבל זה לא הפריע לרובו ככולו לעמוד, לקפוץ ולשאוג במשך כל ההופעה, ללמוד את המילים תוך כדי, ולשיר אותן יחד בקולי קולות, בגשם זלעפות, אבל בלהט שגם שלג לא היה מצליח לכבות.

הכותב היה אורח של חברת "טיקטים" מקבוצת תלמה נסיעות ותיירות.