וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

העיר עם אלף הצבעים: חוויותיה של ישראלית באיסטנבול

אורלי לוק

27.4.2017 / 17:00

תאהבו אותה או תשנאו אותה - אבל אי אפשר להתעלם מאיסטנבול. אורלי לוק השאירה את הפוליטיקה בבית, ויצאה לטייל בין סמטאות בזארים, בתי קפה אופנתיים, דייגים סבלניים, אוכל אלוהי וגם הפכה אוהדת שרופה של קבוצת כדורגל שלא הכירה מעולם

איסטנבול. אורלי לוק, מערכת וואלה! NEWS
פלירטוט התמידי בין ישן לחדש. איסטנבול/מערכת וואלה! NEWS, אורלי לוק

עזבו אתכם מפוליטיקה. זה הזמן לנסוע לאיסטנבול. העיר הזאת לא מפסיקה להפתיע אותי. וזה באמת לא פשוט. אני לא יודעת אם זה הפלירטוט התמידי בין ישן לחדש, בין מסורתי אוריינטלי למודרני וסופר טרנדי, אבל משהו בעיר הזאת מטורף לגמרי.

והעובדה שישבתי לפני כחודש בפגישה אצל מושל איסטנבול בחדר מוזהב, שתיתי נקטר מ-12 צמחים ופרחים והרגשתי כמו נסיכה מהתקופה העותמנית לא קשור לעניין. מבטיחה לכם שלמושל אין מושג מהכתבה הזאת. אני פשוט מאוהבת בעיר שלו!!!

אני פוגשת את ביתי גל בשדה התעופה סביחה גוצ'ה, הממוקם בצד האסייתי של איסטנבול. הנסיעה באוטובוס לכיכר טקסים אורכת הפעם יותר מהרגיל בגלל העומס המחמיר בכניסה לעיר. (15 לירות לאדם - כ- 20 שקלים). כשהאוטובוס חוצה סוף סוף את הגשר המרשים מעל מיצרי הבוספורוס, אני יודעת שאנחנו כבר די קרובות. אנחנו יורדות בתחנה האחרונה, אוספות את המזוודות שלנו מבטן האוטובוס ומתחילות ללכת לכיוון כיכר טקסים, מתחמקות באלגנטיות מנהגי המונית שידעו ימים טובים יותר המנסים לשכנע אותנו שהמלון שלנו ממש רחוק. הם חוזרים על כך בערך בחמש שפות כי אין להם מושג ירוק מאיפה לעזאזל הגענו.

הכיכר המחודשת מקבלת את פננו בדוכני פרחים טריים מכל הסוגים, ערמונים חמים ודוכני סימיט (הבייגל שומשום הטורקי הידוע ששום ארוחת בוקר לא שלמה בלעדיו...). השמש מבצבצת לה מבין העננים ואנחנו צועדות בשמחה במורד מדרחוב האיסטיקלל (העצמאות) המפורסם, מאחורינו נגררות להן שתי מזוודות קטנות המקפצות על אבני הרחוב החלקלקות ומותירות מאחור שובל של רעש מחריש אוזניים המתערבל בהרמוניה ברעשי ההמון ברחוב הסואן. אנו חולפות על פני חנויות אופנה עם המותגים המובילים באירופה, רשתות אופנה מקומיות, חנויות נעליים, אקססוריס, חנויות קוסמטיקה ואיפור מוארות ומעוצבות, מסעדות שבחזית יושבות נשים ומכינות גוזלמה (מאפה בצק דקיק) טרי ומפתה במילוי תרד וגבינות (מלכודת לתיירים שבקושי מגיעים), מוכרים במצנפות טורקיות המעיפים גביעי גלידה מסטיק באוויר בלהטוטנות תוך כדי קריאות רמות לעוברים ושבים. אנחנו חולפות במהירות על פני חלונות הראווה המפתים בהם טובלות עוגות מדושנות אגוזים ופיסטוקים בבריכת זהב של דבש, לצידן, קצת מבויישות, נחות להן ערמות חינניות של ריבועי נוגט ולוקום קטנטנים בשלל צבעים וטעמים עטופים עלי ורדים, קוקוס ואגוזי לוז.

בצד הרחוב מנגנת לה להקת אינדיאנים רעשנית הנבלעת ברחשי ההמון הצועד ברחוב ומתחלפת בצלילי אקורדיאון של צועניה שלמרגלותיה שוכב תינוק, המתחלפת לצלילי חליל של נוודית שוויצרית עם רסטות וסוודר אדום מצמר נפאלי.

שוק התבלינים איסטנבול. אורלי לוק, מערכת וואלה! NEWS
מאות תבלינים מבשמים את האוויר ביחד עם ריח קפה חריף. שוק התבלינים באיסטנבול/מערכת וואלה! NEWS, אורלי לוק
דייגים איסטנבול. אורלי לוק, מערכת וואלה! NEWS
סבלנות, סירחון דגים ושלוות נפש מרוכזת על גשר אחד. דייגים איסטנבול/מערכת וואלה! NEWS, אורלי לוק

גם ג'ון לנון פסע כאן

הגענו למלון שלנו, שכמו עוד עשרות בתי מלון קטנים ואיכותיים ממוקם מרחק יריקה מהאיסטיקלל ומציע חדרים מפנקים בכ- 40 יורו לזוג (כולל ארוחת בוקר נפלאה). אחרי שאנחנו לוגמות תה טורקי חזק ומחסלות שלושה סוגי בקלוואה נוטפי דבש וחמאה, אנחנו מרגישות שאנחנו מוכנות ומזומנות לכבוש את איסטנבול!

אנחנו עוברות דרך הסמטאות הצרות המציעות מיצי פירות שווארמה וסחלב חם חזרה אל הרחוב הסואן. ממשיכות במורד הרחוב, עד לתחנה האחרונה של הקרונית האדומה העתיקה שכרגע מושבתת ומתקיימות עבודות לחידוש פעילותה. משם הרחוב הופך צר יותר ותלול, וככל שאנחנו יורדות בו אנחנו צוללות לתוך מערבולת צלילים הבוקעים מתוך החנויות הוותיקות לכלי נגינה מכל הסוגים. מוזיקאים מכל העולם נהרו בעבר לאיסטנבול על מנת לרכוש כלי נגינה איכותיים במחיר סביר. עד היום אפשר לחזות בנוקשים המייצרים מצילתיים בעבודת יד למערכות תופים. המחשבה שג'ון לנון פסע בדיוק כאן, על מרצפות האבן האלה, לפני כמה שנים טובות רק מגבירה את קיסמו של הרחוב השובה.

הרחוב מתפתל ויורד ולצדיו משובצות חנויות קטנות המציעות תכשיטים מכל העולם, כלי קרמיקה מעוטרים טוליפים בטורקיז, כחול ירוק ובורדו , מגבות חמאם וחלוקים בעיצוב מודרני מבדי כותנה רכים, סבונים ריחניים משמן זית ולבנדר בקופסאות פח קטנות ומקושטות, תיקי עור, בגדים בעיצוב מקומי בשילוב בדי משי מבורסה, נעליים מצוירות בעבודת יד ממפעל צעיר באיזמיר. לא משנה כמה פעמים אני יורדת ברחוב הזה, תמיד מצפות לי הפתעות. אנחנו עוצרות באחד מבתי הקפה האהובים עלי ומתיישבות על כרית יוטה המונחת על דרגש עץ על אדן החלון, מתחממות בקרני השמש האחרונות וצופות מקרוב מאוד בעוברים ושבים.

ממש לפני השקיעה אנחנו מתנתקות מבית הקפה ומהאינטרנט האלחוטי וחוזרות אל זרם האנשים הבלתי פוסק שברחוב. עכשיו אנחנו כבר ממש רואות את מימיו האפורים של הגולדן הורן. חוצות כמה מנהרות-שווקים תת קרקעיים ועולות חזרה אל הגשר מעל הנהר. דייגים רבים עומדים על הגשר הזה בכל שעות היום, מנסים להעלות בחכתם דגים קטנים. כמה סבלנות, סירחון דגים ושלוות נפש מרוכזת על הגשר הזה.

בצדי הגשר יושבים מצחצחי הנעליים ומביטים בביקורתיות גלויה על מגפי העור שלי שידעו ימים טובים יותר. אנחנו לא מתעכבות ופוסעות היישר לעבר קצהו האחר של הגשר- המחבר אותנו אל העיר העתיקה של איסטנבול.

בעבר השני יש אווירה מכושפת. עשרות ספינות תיירים גדולות ומקושטות עוגנות לאורך המזח, המים צבועים בזהב של שקיעה ומאות שחפים מרחפים להם באוויר בקריאות רמות. מוכרי הסימיט והתירס מצלצלים בפעמונים, הכרוז בספינות מזרז את התיירים לעלות לספינתו, המואזין קורא לתפילה וצועניות מנופפות לעברנו בזרי פרחים סגולים עם ריח ציפורן מתוק. אנחנו נמלטות משם, חוצות עוד מנהרה ומגיעות לשוק התבלינים. השוק הומה עוד יותר. מאות תבלינים מבשמים את האוויר הדחוס ביחד עם ריח קפה חריף מהחנות ההיא בפינה שתמיד משתרך בה תור ארוך.

שקיעה על נהר הגולדן הורן איסטנבול. אורלי לוק, מערכת וואלה! NEWS
שקיעה על נהר הגולדן הורן באיסטנבול/מערכת וואלה! NEWS, אורלי לוק
הבזאר הגדול איסטנבול. אורלי לוק, מערכת וואלה! NEWS
לא תבקרו באותו מקום פעמיים. הבזאר הגדול באיסטנבול/מערכת וואלה! NEWS, אורלי לוק

מפגש חביב עם הצייר היהודי

אנחנו חוצות את שוק התבלינים המואר במנורות קטנות צהבהבות ושיש בו הרבה יותר מרק תבלינים, ונבלעות אל תוך הסמטאות האין סופיות של הבזאר הגדול. לא משנה כמה פעמים תבקרו בבזאר הגדול, אף פעם לא תצליחו להגיע לאותם מקומות. מבוך הרחובות מוביל אותנו הפעם לבית קפה קטן ויפהפה.

אנחנו יושבות בו שעה ארוכה, מתמוגגות מקיסמו של המקום ומזמינות לשולחננו את בעלת המקום האופנתית. כשאנחנו מספרות לה שאנחנו ישראליות, היא שואלת אם אנחנו מכירות את הצייר היהודי המפורסם חביב גרז. למרבה הבושה אין לנו מושג מי הוא. היא מספרת לנו שהוא כבר בן למעלה מ-90 שנה ומאוד מוכר בטורקיה. היא רושמת לנו את שמו וכתובתו על פיסת נייר, ואנחנו נפרדות ממנה וממשיכות ללכת לאיבוד במבוך הסמטאות של הבזאר הגדול. לפתע אנחנו נפלטות אל הרחוב. מרגישות כאילו זה עתה יצאנו מתוך סיפורי אלף לילה ולילה.

הרבה אחרי חצות אנחנו מתיישבות לנו באחד הפאבים הצפופים בקרבת המלון ומאזינות להופעה חיה של זמר טורקי צעיר עם מבט מיוסר בעניים וגיטרה, ששר שירים יפים ועצובים על אהבה רחוקה ונכזבת (סתם ניחוש. אני לא מבינה מילה בטורקית...).

למחרת, אנחנו צעדות שוב מהמלון באותו מסלול מהפנט במורד האיסטיקלל. לפתע, לצד חנות קרמיקה אנחנו מבחינות בשלט קטן הקבוע בכניסה לאיזו חצר. אנחנו מבינות שהגענו לביתו של אותו ציר יהודי מפורסם. אנחנו עומדות מול שער ברזל גדול, מביטות אחת אל השנייה בפליאה ומצלצלות בפעמון. לאחר דקה ארוכה נפתח השער ואנחנו נכנסות אל תוך חצר פנימית קטנה ומטופחת. מטפסות כמה מדרגות אל תוך בית חשוך במקצת. סביב שולחן עץ גדול יושבים להם שלושה אנשים ולוגמים תה בכוסיות זכוכית, המבוגר שביניהם, הצייר חביב גרז, מקבל את פנינו בלחיצת יד חזקה וחיוך ומזמין אותנו אל תוך הבית. הוא מתהלך בקומה זקופה בצעדים קטנים, אך בוטחים, שכלל אינם מסגירים את גילו המופלג.

אנחנו פוסעות בשקט בעקבותיו. שתי מדרגות עץ מובילות אותנו לסלון ענק שבקצהו קבועים שני חלונות גדולים, כל ריצפת העץ מכוסה בשטיח טורקי ענקי ורהיטים עתיקים פזורים בחדר בחינניות, לצד פסלים מכל העולם, חפצי נוי, מנורות, ספרים וציורים. הרבה ציורים. חביב מגולל בפנינו את סיפור חייו המעניין, משפחתו הגיעה לטורקיה לאחר גירוש ספרד ומאז, 18 דורות, הם חיים ופועלים באיסטנבול. אביו היה סוחר בדים ואילו הוא כתב שירים, צייר ופרסם מאמרים רבים בעיתונים. הוא מונה בפנינו בגאווה בשמות המוזיאונים הפזורים ברחבי העולם בהם מוצגות היצירות שלו, בעשרות הספרים שכתב, המונחים בסדר מופתי על מדפי העץ, ובסוף גם מספר לנו שאין לו ילדים ושהוריש את ציוריו וביתו למוזיאון היהודי באיסטנבול.

שוב אני חשה מבוכה קלה על כך שלא היה לי מושג שיש באיסטנבול מוזיאון כזה. לאחר שטיפסנו אחריו עוד גרם מדרגות וביקרנו גם בסטודיו שלו, חביב רושם על פיסת נייר את הכתובת של המוזיאון. "הוא נמצא ברחוב נווה שלום ליד מגדל הגלתא. ממש חמש דקות הליכה מכאן", הוא אומר ונפרד מאתנו בעיניים מחייכות ולחות.

החדרה המוזהב של מושל איסטנבול. אורלי לוק, מערכת וואלה! NEWS
"הרגשתי כמו נסיכה מהתקופה העותמנית". החדר המוזהב של מושל איסטנבול/מערכת וואלה! NEWS, אורלי לוק
המסגד הכחול איסטנבול. אורלי לוק, מערכת וואלה! NEWS
אחד הסמלים המפורסמים של העיר. המסגד הכחול באיסטנבול/מערכת וואלה! NEWS, אורלי לוק

הפכנו לאוהדות מושבעות של בשיקטש

אנחנו מרגישות מחויבות ללכת עכשיו למוזיאון היהודי. חולפות על פני מגדל הגלתא המרשים ומצליחות למצוא את רחוב נווה שלום. באמצע הרחוב הצר ניצב לו שומם וסגור בית הכנסת היהודי המשמש, כנראה, בחלקו את המוזיאון.

מאוכזבות, אנחנו פונות למגדל הגלתא. אני מתיישבת לי בבית הקפה האופנתי בפינת הרחוב וגל מחליטה לעלות למגדל. היא חוזרת אחרי חמש דקות במבט מיואש ואומרת, "בעד שלום אני לא עומדת בתור הזה"...

אנחנו תופסות מונית לעיר העתיקה (כ-12 שקלים). הרחוב הראשי של העיר העתיקה, שבו עוברת רכבת קלה מודרנית, מוביל אותנו אל המסגד הכחול ואל איה סופיה. משם אנחנו ממשיכות ברגל לגני ארמון טופ קאפי המפורסם, וכשגל בוחרת להיכנס לארמון אני מתיישבת לי בגן הרחב ומביטה בהולכים ושבים.

אנחנו נעשות רעבות ועולות על מונית צהובה בדרכנו לאחת השכונות הכי טרנדיות בעיר - בשיקטש. כשאנחנו מגיעות לאזור המסעדות ושוק הדגים של השכונה, אנחנו מבינות שהגענו ליום חג כלשהו. ברקע נשמעים קולות רמים של שירה וזיקוקים. אנחנו צועדות לקראת המהומה ונקלעות ללב ליבה של השכונה, אל תוך חגיגת עידוד של לפני משחק של אוהדי קבוצת הכדורגל של בשיקטש. אנחנו מסיקות שצפוי הערב משחק חשוב. אין לנו מושג נגד מי... וזה לא ממש חשוב לנו. האווירה מחשמלת.

ברור לנו שאנחנו נשארות פה לארוחת ערב. עשרות המסעדות המצוינות בשכונה מציעות אוכל מקומי טרי וזול - מזטים משובחים ממגוון עצום של ירקות, עלים, תבלינים ויוגורט, דגים טריים על הגריל, חמזי (דגים קטנים מהים השחור) ואוכל ים מטוגן ופריך. הכל מוגש לשולחן טרי חם ומעורר תיאבון בליווי לחם לבן פשוט וטוב. הבירה המקומית המומלצת (אפס) נמכרת במחיר שאינו גורם לך להתלבט אם להזמין עוד אחת.

המסעדות מלאות עד אפס מקום. כולם הבטיחו לעצמם מקום לצפייה במשחק באחד ממסכי הענק הפזורים בכל עבר. אנחנו חוששות לרגע שאולי היינו אופטימיות מידי ולא נצליח למצוא מקום בחגיגה, אבל אז מישהו מרים את ידו ומצביע על שני מקומות פנויים בשולחן שלו שבו יושבים כבר ארבעה. אנחנו מצטרפות בהכרת תודה לשולחן. כשהם מבינים שאנחנו ישראליות, אין לנו שום תחושה של עויינות או סלידה. להיפך. הם נעשים חביבים יותר ולאחר הארוחה מזמינים אותנו לראקי, (שנמזג פה תמיד רק עם מים. הקרח הוא רשות.)

לקראת סוף הערב אנחנו כבר חברים בפייסבוק ובמציאות הסוחפת של העיר המשכרת הזאת. ואחרי עוד כוסית ראקי אנחנו הופכות לאוהדות מושבעות של בשיקטש, אוהדות מושבעות של קבוצה שכלל לא הכרנו קודם ולעולם לא נראה עוד משחק שלה...

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully