נושאים חמים

מסע בזמן: איך הפכה קובה לגן עדן מוטורי

פידל קסטרו אמר "אסור", הקפיא את הזמן בקובה, ומאז אמצע המאה ה-20 נהיגה ברחובות הוואנה בקאלידק פתוחה שנת 1959, שמושביה מרופדים בעור וההגה הדק שלה נע בכבדות מצד לצד, זו אולי התחושה הכי קרובה לנסיעה בזמן שאפשר לקבל

מכוניות ישנות ברחוב בעיר הוואנה, קובה (ShutterStock)
עצרו את הזמן (צילום: shutterstock)

הנחיתה בקובה היא כמו יציאה ממכונת זמן. כשיוצאים מהטרמינל בהוואנה ההרגשה היא שעוברים לשנות ה-50 של המאה ה-20. מסביב מבנים מתקלפים וראוותניים בסגנון ספרדי-קולוניאליסטי, המהווים תפאורה מושלמת לצבעים העזים של הטבע, וביניהם "פארק היורה" המוטורי הגדול בעולם – אלפי מכוניות ישנות, מהשנים בהם אלביס פרץ כמלך הרוק אנד רול ולא היו מחשבים בעולם. אי שהוא קפסולת זמן לעולם הישן.

המכוניות הקלאסיות האלה הן חלק מהקסם של קובה, יחד עם הסיגרים, החופים המרהיבים והמוזיקה הנהדרת. מוזיאון רכב מתגלגל וגן עדן לחובבי מכוניות. אבל זהו מוזיאון חי ותוסס, כי המכוניות האלה אינן מהסוג שעומד בקדמת הבניין והבעלים שלהן ממרקים אותן כדי להשוויץ בצעצוע שלהם. המכוניות האלה ממשות את יעודן, ומספקות עוד פן ייחודי לאי האקזוטי הזה.

את ה"תודה" חייבים הקובנים למנהיגם לשעבר פידל קסטרו. כדי להבין איך קובה הפכה לקפסולת זמן מטורית צריך לחזור אחורה בזמן. אחרי שקסטרו תפס את השלטון בשנת 1959, הפכו היחסים בינו לבין ארצות הברית למתוחים. קסטרו הלאים את רכוש התאגידים האמריקנים בקובה, ואחרי שחתם בשנת 1960 על הסכם לרכישת נפט מברית המועצות והלאים את בתי הזיקוק שהיו בבעלות ארצות הברית על אדמת קובה, נותקו היחסים הדיפלומטיים עם ארצות הברית.

קסטרו הפך את קובה לקומוניסטית, וחלק מהתהליך כלל איסור על ייבוא מכוניות וחלקי חילוף. עד 1960 רוב המכוניות בקובה היו מתוצרת ארצות הברית, ובתקופה ההיא היו על האי כ-60 אלף כלי רכב שכאלה, רובם ככולם בידיים פרטיות. מותר היה למכור אותם רק לאזרחי קובה.

טיול מאורגן לקובה

מנהיג המורדים פידל קסטרו בהרי סיירה מאסטרה, קובה, 1957 (AP)
אסר על ייבוא. פידל קסטרו (צילום: AP)

אולדסמוביל, שברולט, ביואיק, פורד, פליימות', קרייזלר, פאר תעשיית הרכב האמריקאית נסעה ברחובות הוואנה ויתר הערים, ומאותו רגע הזמן קפא מלכת. 56 שנים עברו מאז, וכיום אפשר לעמוד מול הבניינים הישנים ומלאי ההדר שבהוואנה ולראות מולם שורת מכוניות קלאסיות חונות כאילו שהשנה היא עדיין 1960.

הקלאסיות שנוסעות אינן אמריקאיות בלבד. אפשר לראות ברמזורים גם וולגה רוסית עומדת לצד מרצדס 300SL שייצורה פסק ב-1963. "כשרואים מכונית מרצדס 300SL ששווה כיום מיליון דולר עומדת ומחלידה מתחת לעץ בננות, מבינים איזה אוצר בלום היא קובה", סיפר הצלם מספרד בשם פיוטר דגלר ל"דיילי מייל" הבריטי.

האיסור על ייבוא רכב זר וחלקי חילוף הפך את הקובנים לעם של מכונאים. הכורח הוא אבי ההמצאה, והקובנים מצליחים לתקן חלקים מקוריים או לאלתר חלקים חלופיים במשך שנים, כך שהענתיקות נותרות בחיים. אבל המכוניות היפהפיות האלה גבו מחיר כלכלי לא קל מהקובנים במשך השנים. הן לא יעילות כמו מכוניות מודרניות, וסובלות מתקלות רבות וצריכת דלק גבוהה. אם בשנות ה-80 של המאה ה-20 המכוניות הקלאסיות שכאלה גמאו כ-3,000 קילומטרים בממוצע בשנה, בשנת 2000 הממוצע ירד לכ-800 קילומטרים. איכות הכבישים הירודה, והניסיון של הקובנים לחסוך כסף ולהעמיס עליהן אנשים וסחורה ודאי לא היטיבו איתן.

אחרי שראול קטסרו, אחיו של פידל, החליפו בשלטון בשנת 2008, הוא חולל רפורמה בשוק הרכב, שאמנם פתחה את האי לייבוא רכב זר, אבל עקב המחירים הגבוהים של המכוניות החדשות התמונה לא השתנתה באופן דרמטי. עם הכנסה יומית ממוצעת של 20 דולר לפי נתוני הבנק העולמי, הקובני הממוצע רחוק מטויוטה או פולקסוואגן חדשות כמרחק האי מאירופה או מאסיה.

לא מעט אמריקאים עשירים היו שמחים לשים יד על האוצרות שנוסעות ברחובות קובה, אבל גם חידוש היחסים הדיפלומטיים בין ארצות הברית לקובה בשנת 2015 לא היווה בשורה עבור הקובנים, שהיו שמחים למכור את המכוניות שברשותם כדי לשפר את מצבם הכלכלי. חברות ביטוח אמריקאיות אינן ששות לבטח את המכוניות האלה בעתיד גם אם יבוטל האיסור למוכרן לזרים, והעובדה שמרבית החלקים בהן אינם מקוריים, הופכים אותן לנדירות אך לא יקרות בהשוואה לרכבי וינטג' שיש במדינות מערביות. בינתיים הקובנים מסתפקים בהכנסה מתיירות הרכב שהתפתחה במדינה, במסגרתה נוהגים חובבי הרכב במכוניות ההיסטוריות במסלולים שונים תמורת תשלום.

מכונית ישנה, קובה (ShutterStock)
לא מעט אמריקאים עשירים היו שמחים לשים יד על האוצרות שנוסעות ברחובות קובה (צילום: shutterstock)

"אנשים מבררים כל הזמן אם אפשר לקנות מכונית כזאת", אמרה ל"בלומברג" צלמת הרכב ברנדה פרידי, שגם מארגנת טיולים מוטוריים ברחבי קובה במכוניות הקלאסיות. לכריסטיאן פרז בן ה-40 אין שום כוונה למכור את ה"בל אייר" שלו, שברלוט נדירה משנת 1956 שקיבל מסבו, ומחירה המוערך כיום עומד על כ-120 אלף דולר. "אין סיכוי", הוא אומר לבלומברג, "לא אמכור בשום מחיר, "אני אוהב לנהוג במכונית הזאת". בינתיים הוא, כמו רבים אחרים, משכיר אותה לתיירים ונהנה להציג אותה בתערוכות רכב שנערכות באי.

עד להודעה חדשה קובה תמשיך להיות בועה של אנכרוניזם מוטורי. בעידן של דגמי רכב חדשים המתיישנים במהירות, טכנולוגיה שמתפתחת ומשתנה במהירות ומידע שזורם במהירות מפינה אחת של העולם לפינה אחרת, נהיגה ברחובות הוואנה בקאלידק פתוחה משנת 1959, שמושביה מרופדים בעור וההגה הדק שלה נע בכבדות מצד לצד, זו אולי התחושה הכי קרובה לנסיעה בזמן שאפשר לקבל.

טיולים מאורגנים למשפחות