וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אין מה לעשות איתה, היא רק רוצה לרקוד

ארווין פלר בשיתוף פגסוס, ארווין פלר בשיתוף פגסוס

7.8.2016 / 12:50

כיצד נולדה הסלסה, מה הקשר בין עבדים מאפריקה ומהגרים מאירופה לסמבה ולטנגו, ואיך סרט אחד גילה לעולם את הבוסה נובה? הדרך הפתלתלה שבה הפכה דרום אמריקה ליבשת שעושה שמח לכולם, בזכות אין ספור סגנונות מוזיקליים

סמבה במהלך קרנבל בסאו פאולו. רויטרס
סמבה/רויטרס

לדרום אמריקה יש קצב ברור משלה. לא רק לחיי היומיום בערים הסואנות ובכפרים שבשולי הדרך, אלא גם לנשמה. איכשהו במערב מכניסים את היבשת הזאת לא פעם למשפט השטוח "ריקודים דרום אמריקאים", אבל האמת היא שדרום אמריקה הרבה יותר מגוונת ומורכבת. מהסלסה שמקורה בקובה שבמרכז היבשת, דרך הסמבה הברזילאית ועד לטנגו הארגנטינאי שבקצה הדרומי שלה, דרום אמריקה רוקדת ללא הפסקה.

הצלילים של היבשת הזאת מכסים מגוון רחב של סגנונות, שמשקפים את ההיסטוריה של כל מקום ומקום, ומלאים בתשוקה ושמחת חיים שמדביקות את העולם כולו. אם רוצים להגדיר את בליל הסגנונות לכדי אמירה אחת ברורה, אז היא - כולם לקחו משהו מכולם ועשו מזה קרנבל. מאז שהספרדים והפורטוגלים החלו בכיבוש היבשת במאה ה-16, דרך עבדים שהגיעו מאפריקה ועד שבטים מקומיים מהרי האנדים, יערות האמזונס ועוד מקומות ששמרו על הצביון המקומי - כל קבוצה ותקופה תרמו את שלהן והפכו את היבשת לעשירה מאוד מבחינה מוזיקלית.

דרום אמריקה על המפה

בעבר הרחוק, המוזיקה במרכז ודרום אמריקה נשענה, כהכללה, על כלי הקשה וכלי נשיפה פשוטים, והשפעות המערב לא ניכרו בה יתר על המידה. השינוי הגדול באמת קרה במאה ה-19, אז גלי הגירה מסיביים מאירופה החלו ליצור דו-שיח עם המקצבים המקומיים. כלים כמו פסנתר, כינור וגיטרה שולבו במוזיקה המקומית, השפעות הכנסייה ושירי התפילה שלה נתנו את אותותיהם, ערי מסחר נחשפו לסגנונות כמו מוזיקה קלאסית, ג'אז ובלוז, ובתחילת המאה ה-20 הבידוד המוזיקלי היחסי שאפיין את היבשת החל להתפוגג. דרום אמריקה יצרה מקצבים חדשים וסוחפים.

בהרי האנדים יצרו הצ'יליאנים את הנואבה קנסיון ("שיר חדש"), תנועת מחאה מוזיקלית שכבשה את היבשת בשנות ה-60 של המאה הקודמת, כששילבה מוזיקה אינדיאנית או עממית עם מאפיינים דרום אמריקאים מובהקים, אך עם ניואנסים מהרוק והפופ. בין היצירות המפורסמות, נודע השיר Canción con todos, "שיר עם כולם", הידוע בגרסה העברית כ"שיר לדרום אמריקה", אולי ההמנון הבלתי רשמי של היבשת.

קובה היא דוגמה קלאסית לתהליך הזה. הספרדים הראשונים שהגיעו לאי פגשו בו אוכלוסייה שבטית של ציידים ולקטים. התנגדותם דוכאה ככוח, והספרדים החלו להשליט את תרבותם ודתם באי.

מלחמת שבע השנים בין ספרד לבריטניה באמצע המאה ה-18 גרמה לכך שקובה נשלטה למשך שנה על ידי הבריטים, ואלה הביאו עמם אלפי עבדים מאפריקה, שעם השנים נטמעו באוכלוסייה. המוזיקה התבססה על גיטרה ספרדית ומאראקס (כלי נגינה שעשוי מקליפה חלולה המכילה אורז או גרגירים), ושרו בסגנון הטרובדורים האירופאיים.

ואז הגיעו מהגרים מצרפת, והשילוב בין השורשים הילידיים להשפעות הספרדיות הוליד מקצבים חדשים. ריקוד הדאנזון האטי יחסית הומצא, חיים חדשים הוזרקו ללחנים, כלי הקשה נוספים הצטרפו לחלילים ולכינורות, הקרבה לניו אורלינס וללהקות הביג בנד האמריקאיות שניגנו ג'אז עשתה גם היא את שלה, וריקוד הסלסה המהיר והחושני נולד לאוויר העולם.

ולא רק הוא. קובה היא מדינה רוקדת. מלבד הסלסה, היא הביאה לעולם גם את הבולרי הרומנטי; ריקוד ההבאנרה שפרץ את הדרך להשפעה הלטינית הראשונה על אמריקה; את הרומבה, יצירה קובנית עממית המשלבת ריקוד, תיפוף ושירה של מקהלה וסולן, וכן את הממבו, שמקורו בפולחנים מכתות בקונגו, ובקובה הוא התגלגל לכדי ריקוד זוגי מרהיב, מלא הומור ומשחק.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

קק"ל מעודדת לימודי אקלים באמצעות מלגות לסטודנטים צעירים

בשיתוף קק"ל
אילוסטרציה. ShutterStock
סלסה/ShutterStock

סמבה היא כמו ליל אהבה שלא יחלוף

אם בכל זאת מתעקשים על חלוקה רחבה אז אפשר לומר שברזיל מהווה אזור מוסיקלי בפני עצמו, גם בגלל גודלה העצום והמגוון המדהים, וגם בשל ההיסטוריה המייחדת אותה כקולוניה פורטוגזית. שאר מדינות הקריביים, מרכז אמריקה ודרום אמריקה משלבות בין השירים הספרדיים, מקצבים אפריקאים והרמוניה אירופאית, והם לב לבה של המוזיקה הלטינית.

כשאנשים חושבים על ברזיל, הם חושבים על סמבה, כדורגל וחופים אקזוטיים. ההתחלה הייתה שונה לגמרי. במשך השנים שולבו בלדות פורטוגליות במקצבים אפריקאים במקורם באנגולה, ועם השנים הם הפכו לסמבה המוכרת כיום. האינדיאנים בברזיל התעניינו במזמורים הכנסייתיים, וזנחו עם השנים את המוזיקה המסורתית שלהם.

לא רקעו יותר ברגליים, לא ניגנו ברעשנים המיוחדים, ויתרו על המקצבים המונוטוניים. הם החלו להשתמש בכלי הנגינה האירופאים והושפעו מהתרבות החדשה. בניגוד אליהם, האפריקאים שהובאו לברזיל, נהנו מתרבות מוזיקלית גבוהה יותר, שכללה מקצבים שונים ומהירים, המגובים במערכות כלי הקשה מגוונים.

רק בימי החגים הנוצריים הייתה הזדמנות לעבדים לנגן ולרקוד, ובחוות היו תזמורות שהורכבו מעבדים שחורים שניגנו הן בכלי המוזיקה האירופאים והן בכלי המוזיקה המסורתיים מאפריקה. המחולות האפריקאים התערבבו בפאנדאנגו הפורטוגלי לאורך המאה ה-18, וכך נולדה המסורת המוזיקלית החדשה בברזיל.

והמסורת המוזיקלית הזאת כבשה את העולם. יצחק קלפטר כתב בשבחי הסמבה, אריק איינשטיין שר "סמבה היא קצב יפה, נותנת השראה לנגן הרבה", וכל מי שביקר בקרנבל בריו דה ז'ניירו חש את המילים האלה על בשרו, שכן הסמבה היא הסגנון המוזיקלי שמניע את החגיגה, ומרקיד את הרבבות ברחובות בצבעוניות המתפרצת מכל עבר.

בשנת 1959 יצא הסרט "אורפאו נגרו" של הבמאי הצרפתי מרסל קאמי, עיבוד מודרני לסיפור אורפיאוס ואורידיקה מהמיתולוגיה היוונית, המתרחש בריו דה ז'ניירו בתקופת הקרנבל. לאחר 100 דקות של הקרנה האורות דלקו בעולם הקולנוע והעולם גילה סגנון מוזיקלי חדש שנולד בברזיל - הבוסה נובה. "הסגנון החדש". האימא: סמבה; האבא: ג'אז. חדירת סגנון המוזיקה האמריקאי לברזיל בשנות ה-50 של המאה ה-20 יצר סגנון מוזיקלי שקט והרמוני יותר, שמשלב כלי הקשה עדינים וכלי נשיפה דוגמת סקסופון.

ריקוד טנגו. ShutterStock
טנגו/ShutterStock

התכנסויות העבדים שהפכו לשירה רומנטית בתנועה

בסוף המאה ה-18, כשהעבדים באזור הנהרות שמפרידים בין אורוגוואי לארגנטינה היו רוצים לשיר ולנגן קצת אחרי יום מפרך, הם קראו להתכנסות "Tambo". השלטונות ניסו למנוע מהם זאת, אך ללא הצלחה. בהתכנסויות אלו רקדו כל מיני ריקודים, הם הפכו פופולריים במשכנות העוני ואחר כך התפשטו לפרברים, שבינתיים התמלאו במהגרים אירופאיים, שנשבו בקסם. הרמות רגליים, תנועות איום וסיבובים חדים על רגל אחת ושאר אלמנטים הפכו את הטנגו להגנה הכי טובה בעיר, ואחרי שהאירופאים התוודעו אליו, גם להצגה הכי טובה בעולם. הריקוד הזה, שבו הגבר מוביל את האישה ושניהם תמיד יחד, צמודים-צמודים, הוא שירה רומנטית בתנועה. מגוון רחב של מנהגים, אמונות וטקסים מוזגו והפכו זהות תרבותית ייחודית עם מה שמוכר כיום כריקוד הטנגו, אשר הפך חלק בלתי נפרד מהמורשת הלאומית בארגנטינה ואורוגוואי.

דרום אמריקה לא יצרה רק סגנונות מוזיקליים וריקודים שונים אלא גם כלי נגינה ייחודיים, שמעניקים לה צליל ייחודי. הארגנטינאים פיתחו את הבנדאון, סוג של אקורדיון צר וארוך, באזור צפון-מערב היבשת, בין אקוודור לצ'ילה, נולד הצ'רנגו, אותה גיטרה קטנה שמנפיקה צלילים דקים, ופרו ובוליביה תרמו את הסיקו, חליל פן שבו השתמשו רועי צאן. השימוש בסינקופה, טכניקה מוסיקלית שמדגישה את הנקישה החלשה במקום החזקה, היא מאפיין חשוב במוזיקה הלטינית, ובאה לידי ביטוי בעיקר בחטיבת כלי ההקשה הדומיננטית. כל אלה, יחד עם ערבוב תרבותי מדהים שנמשך לאורך שנים, הולידו מקצבים רבים, שמחים, שרבים בעולם נהנים לרקוד.

ארווין פלר בשיתוף פגסוס, ארווין פלר בשיתוף פגסוס

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully