אתה צופה בסרטים ישנים של "טרזן", ולפתע אתה קולט, בין צווחה לצווחה, שמשהו לא מסתדר לך בעין. ואז אתה מבין: החבל. החבל שבאמצעותו טרזן מדלג מעץ לעץ: מי מביא לו אותו?
כי עם כל הכבוד לטרזן, יש בעולם חוקי פיזיקה. אתה הרי לא יכול לזנק באוויר, לתפוס חבל שתלוי בדיוק באמצע הדרך, ולהמשיך איתו בשוונג לעץ הבא. מישהו צריך להגיש לך אותו ליד.
פיזיקה? מישהו?
נזכרתי בעניין המהותי הזה כאשר הגעתי לירדן הדרומי - המקום שבו נהר הירדן נולד מחדש מתוך מימי הכנרת וזורם לאיטו לכיוון דרום. איך בדיוק? בזכות אנשים טובים ואנונימיים שתלו חבלי טרזן ממרומי איקליפטוסים, כדי שאנשים אחרים יוכלו לדלג מהגדה ולקפוץ הישר למים הטובים. אפשר גם בסלטה. אבל עוד נגיע לזה. מבטיח.
כך או אחרת, את הטיול הזה רצוי לעשות הכי באיזי שאפשר. זה בהחלט לא טיול לממהרים, זה טיול רביצות. למעשה, הדבר הכי טוב שתוכלו לעשות עכשיו, בחופש הגדול, זה לגנוב יום חופש מהעבודה ולקחת את הילדים לכאן ליום שלם של הליכת מטר בשעה: הולכים מטר או שניים, מוצאים פינה חדשה, עוצרים, טובלים, אוכלים וממשיכים. ככה עד הערב. אין לכם ילדים? בואו בזוג ותעשו אותם כאן.
שרים על המים
תחילת הטיול באתר הטבילה "ירדנית", שנבנה עבור צליינים נוצרים שמגיעים הנה מכל העולם כדי לטבול במי הנהר שבהם טבל יוחנן (ע"ע המטביל) את ישוע הצעיר. על פי המסורת, מקום הטבילה המקורי היה דרומה מכאן, בקאסר אל-יהוד (מזרחית ליריחו), אך אחרי מלחמת ששת הימים הפך אזור צפון ים המלח ללא נגיש, ולכן נבנה כאן ב-1981 אתר טבילה חלופי.
אם יהיה לכם מזל, תוכלו לצפות בטקסי טבילה יפים ונוגעים ללב. בביקורנו הקודם צפינו כמהופנטים בכומר דרום אמריקאי המטביל במי הירדן צליין אחר צליין, בעת ששתי נשים מבוגרות ליוו את הטקס הנינוח בשירה ענוגה. והכל בלב התפאורה הפסטורלית של נהר הירדן, על האקליפטוסים שפלי הצמרת שלצדו ונוטריות חצופות שהגיעו להציץ בכל ההמולה הזאת שמתרחשת בנהר שלהם.
מחניון ירדנית צעדו דקות אחדות דרומה, אל אתר "רוב רוי", שבו משכירים סירות קאנו לשיט בירדן. אחרי שתחלפו על פניו, חפשו את השביל המסומן בכחול, שייקח אתכם בין שפע של פינות קסומות בגדתו המערבית של הנהר, שנראה כאן במיטבו. אה, ויש גם המון צל, אז התירוץ של "מי מטייל בחום יולי-אוגוסט" לא תופס.
אחוות טרזנים בין זרים גמורים
בשונה מטבילת הצליינים הרגועה שזה עתה ראיתם, וכנראה גם בשונה מהטבילה המקורית שערך יוחנן לישוע - את הטבילה הראשונה שלכם בירדן כדי לעשות באופן פראי. כמו טרזן.
מעצי אקליפטוס רבים משתלשלים חבלים שנקשרו לענפיהם הגבוהים. חלקם אף מושקעים למדי, וכוללים ידיות עץ לאחיזה נוחה. מה נשאר לכם לעשות? פשוט לזנק.
אז נכון, לא בטוח שמכון התקנים ישים חותמת "מאושר" על החבלים הללו. למעשה, גם המועצה לשלום הילד לא תראה את העניין בעין יפה, אבל תהיו חייבים להודות שמרוב חוקים ותקנות והוראות בטיחות - איבדנו קצת את הכיף, את אותו כיף של ימי הילדות והתום, ימים שבהם חזרנו לפעמים הביתה קצת חבולים וחבוטים - אבל עם ברק מנצנץ בעיניים.
וזה ממכר. בהחלט. יהיה לכם קשה עד בלתי אפשרי לשלוף את הילדים מהמים. אז פשוט היכנעו. שבו. באמת שאין לכם לאן למהר.
והמים האלה כה טובים! לא קרים מדי, אבל מרעננים בהחלט. עמוקים מאוד באמצע הנהר אך רדודים דיים לגדותיו. ירקרקים, אבל בהחלט לא עכורים. וחשוב מכל - הזרימה בהם איטית עד בלתי מורגשת. את ה"אשמה" בהיעדר זרימה דומיננטית אפשר לתלות בסכר דגניה הסמוך, שעוצר את מי הכנרת ושומר אותם במפלס הרצוי.
ומה לגבי הפרדוקס הפיזיקלי של טרזן? הנה מגיע הפתרון: כדי לזנק למים, אתם זקוקים לעזרה של מי שקפץ לפניכם: לאחר הזינוק+סלטה שלו, הוא יגיש לכם את החבל עד לעץ. ואז אתם תעשו זאת לבאים אחריכם. זוהי אחוות טרזנים בין זרים גמורים, אחווה שמובילה לשיחות עמוקות על מהות החיים ועל אמנות מציאת הזולה האולטימטיבית. בחום הקיץ, לא צריך יותר מזה.
למה לא עד ים המלח?
השביל ממשיך ופוגש פינות יפות נוספות, חלקן עם גישה טובה יותר או פחות לנהר. תוכים צווחניים שפלשו זה מכבר לאזור ילוו אתכם בציוצים רמים, ובין לבין תיאלצו לדלג מעל אוהלים של מי שבחרו להשתקע כאן למספר ימים.
באחת הגדות אף מצאנו אקליפטוס שממש נולד לזינוקים לירדן, בזכות מבנה הענפים המיוחד שלו. כאשר תפגשו בו - תדעו שזה הוא.
עוד רביצות, עוד מפגשים עם טרזנים, עוד טבילות, ובשלב מסוים השביל מתרחק מעט מהירדן, חולף תחת צינור מים (היזהרו על הראש) וחוזר אל המים. כל הטוב הזה גורם לחשוב על טיול קיאקים לאורך הירדן כולו, מכאן ועד ים המלח. אבל מומלץ לכם לשכוח מזה, כי מאזור נהריים ודרומה, הנהר משמש למעשה כקו גבול לכל דבר, והגישה אליו בלתי אפשרית ברוב התוואי שלו.
אגב, בשלב זה של הטיול אתם צועדים לצד חורשת אקליפטוסים יפה, שיש הסבורים כי עליה כתבה נעמי שמר את שירה הידוע. כאשר מגיע צינור מים נוסף, רחב ומשמעותי יותר, דעו כי הטיול עומד להסתיים. אופציה אחת היא לחזור לאחור באותה הדרך - הרי עכשיו כבר יש לכם ניסיון ואתם מכירים את הנקודות הכי שוות, ולא נותר לכם אלא לחזור לזו שאהבתם יותר מכל.
אופציה אחרת היא לפנות מערבה אחרי הצינור השני, ואז לזנוח את השביל הכחול ושביל ישראל, ולחזור צפונה בדרך עפר המקבילה פחות או יותר לירדן ומגיעה אף היא לחניון "ירדנית".
מודיעין שלום
איך מגיעים: מכביש 90, בין דגניה א' לקבוצת כנרת, פונים מערבה לפי השילוט לאתר ירדנית, ומחנים בחניון הגדול. זו נקודת ההתחלה והסיום. אורך המסלול: כ-2 ק"מ.
שימו לב: אזור הירדן הדרומי אינו אתר רחצה מוסדר: המים עמוקים, אין מציל, והרחצה (וגם הקפיצות למים) על אחריות המטיילים. אנא השגיחו על הילדים.
לא לוותר: כמה מאות מטרים מצפון לאתר ירדנית מצוי "בית המוטור" - מבנה אבן מעורר סקרנות הניצב בלב חורשת אקליפטוסים. לא תוכלו לפספס אותו. אל תסתפקו במבט מרוחק מהכביש אלא התקרבו אליו. מדובר בבית משאבה שנבנה בשנת 1910 לצרכי השקיה עבור החברים בקבוצת כנרת. במבנה זה, שבו שתי קומות וגג רעפים ציורי, אף התגוררו מפעילי ומשגיחי האתר.
מכאן, אם תצעדו צפונה על שביל ישראל, תגיעו בתוך זמן קצרצר אל מרחב שכולו בריכות דגים פסטורליות, שעופות מים מעופפים מעליהן. יופי של קינוח לטיול שהוא עצמו סוג של קינוח...
לעשות רושם על החבר'ה: בקו אווירי, אורכו של הירדן מדרום הכנרת ועד לים המלח עומד על כ-100 ק"מ, אך בשל פיתוליו הרבים, אורכו האמיתי מגיע לכ-210 ק"מ.