"אתה טס עוד שבועיים לטיול ג'יפים בבולגריה", כך בישר לי אחד ממנהליי. המחשבה הראשונה, עלי להודות, היתה - בולגריה? מה איבדתי בבולגריה? איזה מן יעד זה? ועוד בטיול מאורגן? ואכן בולגריה מקושרת בהיכרות הישראלית יותר לערים כמו ורנה ובורגס שלחופי הים השחור, ובתי הקזינו שבהן ופחות לטיולי ג'יפים בהרים - אבל לטיולים לא אומרים לא - אז שיהיה, טיול ג'יפים בבולגריה.
והנה, גם אצל גלעד תלם, המדריך שלנו מחברת MEDRAFT שארגנה את הטיול, הדהדה התחושה הזו. "בולגריה היא לא יעד של 'וואוו', יש לנו יעדים שמגיעים עליהם ואומרים וואוו, זה כמו מכה בבטן של וואוו - גיאורגיה, ארמניה, מרוקו ואיסלנד. אלה יעדים שהעוצמה של הטבע, התופעות שלא רגילים אליהן - אם זה מדבר או הר מאוד גבוה - עושים לך את ההרגשה הזו", הוא אמר והוסיף, "בולגריה היא לא כזו. דווקא בגלל שאין את הוואוו המטורף הזה, החווייה מזוקקת והופכת נקייה".
ויש משהו בדבריו. בהתבסס על הנופים שבהם נתקלנו במהלך ארבעת ימי הטיול, יש בעולם מקומות שהנוף בהם יותר אפי (גלעד דיבר על גיאורגיה ומרוקו, לי עולים נופי ניו זילנד בדמיוני), אבל ימי הטיול אכן סיפקו הצצה לכך שאפילו בלי הקיצוניות הזו, הרכסים בדרום המדינה - הרילה, הפירין והרודופי שבהם טיילנו - בהחלט מספקים חווייה ייחודית ומהנה ולעיתים אף, כמאמר הקלישאה, נשימתך נעתקת.
50 גוונים של ירוק
הטיול נפתח בנחיתה בערב יום שלישי בשדה התעופה בסופיה - עיר יפה ומודרנית זרועה בבניינים היסטוריים יפהפיים, אך עיר שעברה הקומוניסטי ניכר בה בבנייה הסובייטית האפרורית משהו - ובתדריך בטיחות של גלעד. הטיול התבצע בחמישה ג'יפים, שלושה או ארבעה נוסעים בכל ג'יפ כשכולם נוסעים בשיירה ומתקשרים באמצעות מכשירי קשר - זו צורת נהיגה שצריך להתרגל אליה וזה עוד לפני שמדברים על נהיגת שטח. אחרי התדריך (וההרגעה שבעקבותיו) עלינו על הג'יפים ונסענו למלון.
בבוקר המחרת פתחנו בטיול עצמו והשיירה החלה בתנועה דרומה אל רכסי ההרים. לא עבר זמן רב מהיציאה מהעיר ואחד מההבדלים העיקריים בין בולגריה העירונית לחלקיה הכפריים ניכר לעין. במילה אחת - ירוק, ואם להרחיב קצת - ספקטרום שלם של גווני ירוק שקופץ לעיניך אחרי שאתה עוזב את העיר סופיה. הצבע הזה ילווה אותנו, כמובן, לאורך כל הטיול.
העצירה הראשונה לקפה והסברים היתה באגם איסקר ליד הכפר סאמוקו. איסקר, כמו רוב האגמים שנעבור לידם הוא אגם מלאכותי, חלק מרשת אגמים המחוברים ביניהם במערכת המוודאת אספקה תמידית של מים בכל האגמים. המים באגמים משמשים את התושבים הן להשקיית הגידולים החקלאיים, הן לגידול דגים - בין היתר דגי פורל, הגדלים בפלגים שבין האגמים או באגמים עצמם בברכות צרות וארוכות המדמות עבורם תנאים של מים זורמים - והן לייצור חשמל על ידי הזרמת המים בצינורות מפסגות ההרים דרך טורבינות ושאיבתם בחזרה לראש ההר.
חופשי זה לגמרי לבד
אחרי האגם המשכנו והגענו לרכס הראשון מבין שלושת הרכסים העיקריים ברכסי הדרום - רכס הרילה הקטן יחסית בשיטחו אך גבוה משני הרכסים האחרים. הפיסגה הגבוהה בו, מוסלה - שם שהוא קיצור של "מוס אללה" מהימים בהם שלטה האימפריה העות'מאנית באזור ופירושו "הכי קרוב לאלוהים" - מתנשאת לגובה של 2,925 מטרים. חצינו את הרכס בנהיגה בכבישים מתפתלים, משובשים יותר או פחות, מוקפים בפסגות המכוסות ביערות של עצי צפצפה, אלון וערמונים כשערפילים מזדחלים מעליהם והגענו לבקעת הסטרומה.
נסענו לאורכה בעודנו עוברים כפרים קטנים ושרידים כגון שדה תעופה סובייטי נטוש ועצרנו להפתעה מעניינת - חצר גרוטאות שהכילה בתוכה אוצר של רכבים סובייטים ישנים, מוצרי חשמל, כלי בית, מכונות, וכל סוגי הממוריביליה הסובייטית שניתן לחשוב עליה. בעל המקום התברר כחבר של גלעד והשיטוט בחצרו לא רק שהביא להרגשה של חזרה אחורה של עשרות שנים לתקופות עברו אלא גם הדגים ייתרון לנסיעה עם מדריך מנוסה - מדריך שלומד את השטח ויכול ליצור קשרים והיכרויות ובכך לספק לקבוצות אותן הוא מלווה חוויות שלא בטוח שטיול עצמאי יכול לספק. ניתקל בדוגמאות נוספות לכך גם בהמשך הדרך.
כאן, כדאי לעצור ולציין, שגם מי שאינו חובב טיולים בקבוצות מאורגנות, יכול ליהנות מהיכרות עם המדינה באופן עצמאי, וזאת על ידי GPS שניתן בנוסף לג'יפ, לארוחות ולמלונות, בנוסףל טאבלט הכולל בתוכו הן את מפת הכבישים במדינה והן את מפת השבילים בשטח. למכשיר מוזנת גם ההדרכה של אנשי החברה, הכוללת הסברים על המסלול, טיפים לאן כדאי לנסוע ומה כדאי לראות. כך ניתן ליהנות משני העולמות - גם טיול עצמאי שהמטייל מחליט על הקצב שלו וגם הדרכה ממדריך מנוסה שמכיר את המקום.
השלגים מפשירים - הרפטינג בעיצומו
בסיום השיטוט בין פריטי האוסף הסובייטי המרשים הזה פנינו עם כלי הרכב מזרחה, והגענו למנזר שבהרי הרילה. בולגריה היוותה לאורך השנים נקודת מפגש בין הפלגים השונים של הנצרות - הנצרות האורתודוקסית שהתפשטה מכיוון ארץ ישראל דרך היבשה, לנצרות הקתולית שהגיעה מכיוון איטליה לאחר שהשתנתה, בזמן שעבר מאז שהגיעה לשם מארץ ישראל.
יחד עם השפעות איסלמיות מאוחרות יותר קיים בבולגריה פסיפס של נוצרים אורתודוקסיים וקתולים, הפומיקים שהם מוסלמים ועוד מיעוטים, אך הדת השלטת היא הנצרות האורתודוקסית. מנזר הרילה האורתודוקסי הוא מבנה מרשים השוכן על צלע ההר, מוקף יערות ומעל קירותיו פסגות מושלגות. המנזר עצמו מורכב מחדרי הנזירים הבנויים לתוך קירותיו כאשר במרכזו הכנסייה המלאה איקונות וחפצי תפילה.
שוב ירדנו לבקעה, והגענו לנהר הסטרומה ולאחת האטרקציות של הטיול - ראפטינג על מקטע של 8 קילומטרים. בתקופה זו של השנה, לאחר הפשרת השלגים, הנהר גועש ומהיר ולאחר שנדחסנו לתוך חליפות גומי צמודות שיבודדו אותנו מקור המים ותחת הנחייתם של שני המדריכים (אחד מהם זכה לכינוי ג'ינג'י, מסיבות מובנות), גמאנו את המרחק בכ-40 דקות, במהלכן התאמצנו לחתור בתיאום ולהימנע מליפול לצד הלא נכון (למרבה המזל נפילותי המבישות היו לתוך הסירה והנפגע היחיד היה האגו) .לדברי המדריכים, הגיעה הזרימה בנהר לדרגה 3 ולעיתים כמעט 4 (מתוך 5 דרגות, כשדרגה 5 אסורה לשיט, לפחות על ידי חובבים).
נרגענו מהאדרנלין, התייבשנו ונסענו למלון בעיירה באנסקו. באנסקו היא עיירה ברכס הפירין - רכס גבוה כמעט כמו רכס הרילה. הפיסגה הגבוהה בו, הויהרן, מגיעה לגובה של 2,914 מטרים. באנסקו עצמה התפתחה סביב אתר הסקי שבה ובתקופה זו של השנה כשהשלגים כבר הפשירו ורק כיפות לבנות נותרו מעל העיר היא ריקה כמעט לגמרי.
שעת הצוענים
אחרי ארוחת ערב ב"מחנאה" (מסעדה מקומית) לצלילי מוזיקה עממית בולגרית ולינה, פתחנו את יום הטיולים השני. התחלנו את היום באחד מהכפרים הסמוכים, שם קיבלנו הדגמה של חתונה מסורתית. הולבשנו בתלבושות מסורתיות, רקדנו וקיבלנו הסבר על מנהגי החתונה ותפקידו של כל אחד מהמשתתפים בטקסים (אני הייתי שושבין ואף נשאתי דגל מיוחד המעיד על כך).
לאחר מכן הגיע הרגע שחלק גדול מאיתנו ציפה לו - נהיגת השטח הראשונה בטיול. כלי הרכב עברו למצב ה-4X4 שמאפשר לנסוע בדרכים לא סלולות, פעמים רבות ממש בתוך הטבע הפראי הנראה לעיתים כמאיים לבלוע את הדרך. פתחנו בנסיעה דרך שביל שנפרץ בעבר על ידי הצבא כדי למנוע מצב בו כוחות אויב יימנעו את המעבר בהרים. לאורך הדרך עברנו ביערות טבעיים ושתולים. מדי פעם עברנו על פני צ'שמות - פתחי מעיינות קטנים שתושבים מקומיים "מיסדו" ובנו סביבם פינות חמד למטיילים בצורת ברז מסודר ומדי פעם גם גזיבו קטן. אתרים אלה משמשים מעין אתרי הנצחה קטנים ליקיריהם.
חצינו את נהר המסטה המפריד בין רכס הפירין לרכס הרודופי ולעינינו הופיעו פסגות עגולות ויערות בצבעי ירוק מרהיבים. טיפסנו לכפר עתיק וכמעט נטוש לגמרי בשם דולן, אשר בתיו בנויים אבנים המשולבות בקורות עצים לצורך חיזוק הבניין לעמידה ברעידות אדמה וגגות עשויים ציפחה - אבן קשה, אך ניתנת לעיצוב וליצירת אריחים - אחד מהמחצבים העיקריים באזור. משם המשכנו, הקפנו את אגם דוספת - עוד אחד מרשת האגמים באזור וגלשנו בכבישים חשוכים לעיירה דבין.
כעת, אחרי יומיים בדרום בולגריה מכה במטייל המנסה לעכל את חוויותיו, ההבדל הגדול הנוסף בין חלקי בולגריה השונים. אם סופיה היא, כאמור, עיר מודרנית לחלוטין, הרי שבמרחק שעה-שעתיים נסיעה עובר המטייל לעולם אחר, וההבדל נראה כנמעט כנסיעה חזרה בזמן - התושבים בכפרים אמנם לא מנותקים כליל מהעולם החיצון, אך קצב חייהם שונה לחלוטין. מנהגיהם ולבושם מסורתיים יותר, את עצמם הם מקיימים על ידי מלאכות ועבודת ידיים - אם זו חקלאות ואם זו כריתת עצים (בצורה מבוקרת) או כריית צפחה. שיטות העבודה של החקלאים הן מסורתיות ושונות מאוד מהחקלאות המתועשת שבמדינות אחרות תפגשו גם בשטחים המרוחקים יותר.
במהלך הטיול נתקלנו לא אחת בחקלאים השותלים את גידוליהם ידנית - שתיל אחר שתיל. "אם אני משווה את בולגריה ליעדים אחרים בהיבט האנושי, זה מקום מאוד נינוח", אומר גלעד. "בכל מקום שאתה מגיע אליו בעולם, כשאתה מגיע למקומות היותר כפריים, האנשים מחייכים אליך, אבל בבולגריה יש בעם משהו מאוד נינוח אצל האנשים, מאוד מקבל, מאוד מזמין, בוודאי כשאתה יוצא להרים. אין כאן דלות, זה לא מקום נחשל, אבל החיים הם הרבה יותר פשוטים". בדרכנו חלפנו גם על פני כפר צוענים. כבמקומות אחרים
באירופה הצוענים הן אחת מקבוצות האוכלוסייה המוחלשות ביותר. מדובר בשבטים שהגיעו לאזורי מזרח אירופה והבלקן בעבר ולא השתלבו לגמרי באוכלוסיה המקומית. הכפר בו עברנו נראה מקום עליז, מלא בילדים משחקים, נפנופי ידיים וחיוכים, אך הדלות, גם יחסית לפשטותה של הסביבה, ניכרת לעין.
ביקור ב"לוע השטן"
בוקר הטיול השלישי נפתח בקצב איטי יותר, את הג'יפים החנינו והמרנו בטיול רגלי בנהר של דווין - טיול המשלב מעבר על שורה של גשרי עץ הבנויים מעל למימי הנחל. לאחר מכן שבנו לג'יפים ונסענו לכפר טריגראד - כפר הררי תלול, אפוף ריח קמינים והגענו לביתה של דתלינה - בשלנית מקומית שפתחה בפנינו את מטבחה, שם בישלנו צ'ושקי בורק - מעין פשטידה של פלפלים ממולאים בגבינה. השארנו את האוכל להתבשל והמשכנו לסייר באזור.
הגענו למערה המכונה "לוע השטן" - מפל מים תת קרקעי עצום שעל פי המסורת מהווה את הפתח דרכו נכנס אורפיאוס לשאול, על מנת לדרוש מהאל האדס את אשתו אורידיקה לאחר מותה בטרם עת מהכשת נחש. על פי הסיפור, נעתר האדס לבקשתו אך התנה את חזרתה לחיים בכך שאורפיאוס לא יביט לעברה עד ששניהם יצאו חזרה מהמערה לפני האדמה. כשיצא אורפיאוס הסתובב כדי לקבל את אשתו אך מכיוון שהיא עדיין לא יצאה מהמערה נעלמה לבלי שוב.
טיפסנו במערה - טיפוס של כמעט 300 מדרגות תלולות שהביא אותי לחשוב שאולי הסיפור שגוי - אורידיקה פשוט החליטה לוותר עליו ולאחר מכן גלשנו באומגה מעל העצים בקניון הסמוך. חזרנו לביתה של דתלינה שם סעדנו מתוצרת כפנו. יום טיול זה נסגר בהפסקת קפה מוארכת על כר דשא הצופה על הכפר מלמעלה והתחרדנות קלה בשמש אחר הצהריים.
בתום לילה נוסף בדבין יצאנו בדרכנו חזרה לסופיה. באמצע הדרך עצרנו ליד אגם באתאק ועשינו פיקניק ליד בית תפילה קטן שהוקם מעל האגם, כדי ליהנות עד הסוף מהאווירה והנופים שהאזור מספק בשפע למבקרים בו.
הכותב היה אורח של חברת MEDRAFT.
