בזכרונות הילדות שלנו, ההורים לילדים צעירים, החופש הגדול צרוב כחוויה מתוקה-מלוחה: המתיקות של הארטיק והקרטיב והמליחות של מי הים, וגם: התחושה המתוקה של חירות מוחלטת, שמסתיימת באחת בדמעות הפרידה מהחופש והכניסה למסגרת. הזכרון המצטבר שלנו הוא זכרון של זמן שחולף לאט. זכרון של משחקים וריבים עם האחים והאחיות, חברים, ימים ארוכים אצל סבא וסבתא, והשגחה הורית מינימלית. וכן, גם שעמום.
הימים האלו חלפו לבלי שוב, וכיום אנו, כהורים, נכנסים לתזזית ולוקחים על עצמנו תפקיד של סוכנות בידור, כדי שילדינו לא יישארו לרגע ללא פעילות, ורצוי שתשמח אותם ו"תפעיל" אותם. המאמץ הגדול הזה משכיח מאיתנו את מה שבאמת חשוב ומהנה: להסתכל על העולם מגובה העיניים של ילדינו, ולתת לזמן לעבור לאט.
וכך, אחרי ימים ארוכים של בילויים בבריכה ובים, לקחתי איתי ילדה בת 4.5 ואת אחותה בת השנתיים ליום טיול פרידה מהחופש בבת ים. הבחירה בבת ים אינה מקרית: מצד אחד, יש בה חוף ים ארוך ונגיש, שמהווה תזכורת לכך שהים הוא עדיין בילוי החופש האולטימטיבי. מצד שני, בנייניה הישנים והצפופים לא מאפשרים מפלט אמיתי מהיומיום החם והקשה.
זה לא פשוט לשכנע ילדה בעלת-דעה בת 4.5 לצאת לטיול ביום קיץ חם. רק אחרי שהבטחתי לה שנשחק במיני גולף (ועל כך מיד), ואחרי שקניתי לה חבילת בלונים, התרצתה.
חו"ל זה כאן
טיולנו התחיל בהליכה לאורך הטיילת, משדרות העצמאות דרומה עד לאזור המכונה "מתחם הריביירה". טיילת בת ים מתעתעת: בנסיעה לאורכה, עם כמה מגדלים חדשים בצד אחד ודקלים תמירים וחוף ים בצד השני, מרגישים לרגע כמו בחופי לוס אנג'לס, או לכל הפחות בריביירה הצרפתית.
אך הליכה של כמה דקות במדרכה חסרת הצל מחזירה אותנו באחת אל הקיץ הישראלי הלוהט. היעד שלנו היה לראות גרפיטי על קונטיינרים. לפני כחודש נערך בבת ים אירוע, שבו אמני גרפיטי מהארץ ומהעולם ציירו על קונטיינרים, ולאחר מכן הקונטיינרים הוצבו לאורך הטיילת. איתור הקונטיינרים התגלה כמשימה מפרכת מהצפוי, ורק לאחר מנוחה בגלידריה מקומית אזרנו כוחות להמשיך.
בשלב הזה, אם משום החום ואם משום שרוב הקונטיינרים היו פשוט מונחים זה ליד זה, לא נרשמה התעניינות גדולה מצד האבא או הילדות. שני דברים כן משכו את עינינו: הגרפיטי המורכב של הספינה בים הסוער וגרפיטי צבעוני על רקע העיר האפורה.
בשלב זה, מותשים מחום ומצמא, חזרנו לרכב כדי להמשיך אל המיני גולף. הילדה הקטנה ניצלה את ההזדמנות כדי להירדם בעגלה, ואחותה הגדולה הועלתה על הכתפיים הרחבות של האבא.
גולף ואמנות
ובכן, למה מיני גולף? בבת ים יש מקבץ של שלושה מוזיאונים, הממותגים בשם MoBY - מוזיאוני בת ים. אחד מהם, מוזיאון בן-ארי לאמנות עכשווית - מבנה עגול ונמוך הדומה לבריכת מים עירונית, וממוקם, כנראה לא במקרה, ליד מגדל מים ישן בשכונת רמת יוסף שבמזרח העיר. לאחרונה נפתחה במוזיאון תערוכה מקורית, ששמה "מיניגולף בת ים", וכשמה כן היא. בתערוכה יש שמונה מיצגים של אמניות ואמנים שהוכנו במיוחד לתערוכה, כשהרעיון מאחוריהם הוא להטמיע אמירה אמנותית על וריאציה של מסלול מיני גולף לכל דבר, הכולל מכשולים וגומה קטנה בסוף.
הכניסה לתערוכה אינה עולה כסף, והמבקרים נדרשים לשלם 10 שקלים רק על השכרת מחבט מיני גולף וכדור גולף תקני.
המיצגים פרוסים בקומה העליונה של המוזיאון, והיות ומדובר במבנה עגול, אפשר לנוע ביניהם בלופ אינסופי. מי שרוצה לקרוא את דעתם של מבקרי אמנות על התערוכה, יכול למצוא אותה במקום אחר. מנקודת הראות שלי, התערוכה מעניינת כניסוי סוציולוגי-אנתרופולוגי על היעלמות המשחק מחייהם של המבוגרים, ומבחינה זו כדאי לבקר בה כדי להתבונן במבקרים, ולא רק במוצגים.
במדגם לא מייצג במהלך השעתיים שבהן אני והילדות שיחקנו מיני גולף (כן, גם הקטנה, במגבלות הגיל), שמתי לב שכל המבקרים האחרים כללו אמהות/סבים וסבתות וילדיהן/נכדיהן (כלומר: זו תערוכה "לילדים") ושהמבוגרות כמעט תמיד נמנעו מלשחק, אלא הסתפקו בשיחה, בהתעסקות בסמארטפון ובהצצה לכיוון ילדיהן המשחקים. מסקנה נוספת, שבתי בת ה-4.5 אישרה אותה בפניי לאחר מכן, הייתה שהילדים נהנים לשחק בעיקר ממיצגים "משחקיים", כלומר כאלו שמצד אחד מציבים אתגר לא פשוט ומצד שני אתגר שאפשר לעמוד בו. מיצגים מופשטים, או פוליטיים לא עניינו אותם.
בגובה העיניים
טיול עם ילדים צריך להיות בגובה העיניים שלהם, כלומר: שחלק מהותי ממנו יכלול דברים שילדים מכירים ואוהבים לעשות, כדי לאזן את החדש והמסקרן עם המוכר והנעים. מצד שני, האבא אינו רק נהג או מדריך טיולים, ורצוי שגם הוא יצ'פר את עצמו בסוף יום טיול.
עירניים ומרוצים יצאנו מהמוזיאון וחצינו את הכביש אל פארק שכונתי יפה ובמרכזו גן שעשועים כמו פעם - עם חול, עלים שנושרים מעצים ומתקנים שהרבה כפות רגליים קטנות טיפסו עליהם. הילדות עלו וירדו, התגלשו והתנדנדו, ואני נהניתי להביט בהן ולתת לזמן לעבור לאט.
לסיום יום ארוך ומהנה, החלטתי לעשות אקט חינוכי וכמו כל אבא טוב חשפתי בפני בנותיי את רזי הקולינריה המקומית בפיתה, ובמקרה הזה - שיפודי פרגיות (להן) וקבב (לי) משיפודי ציפורה.
וכך, עם טעם מתוק של גלידה וטעם עז של גריל, עם חול בכפות הרגליים ושמחה בעיניים, נכנסנו לאוטו ונסענו הביתה, נפרדים מהחופש הגדול, עד לשנה הבאה.
נתי רייכר הוא מומחה לעירוניות. על טיולים עירוניים נוספים ניתן לקרוא בבלוג שלו - האורבניסט