אם תחפשו מידע על זימבבואה באינטרנט, תקבלו מידע על אחד משני הנושאים הבאים: רוברט מוגאבה - העריץ הידוע לשמצה, ששולט במדינה ביד רמה כבר יותר מ-30 שנה, או לחילופין מפלי ויקטוריה המפורסמים שמושכים אליהם מיליוני תיירים מדי שנה. להבדיל ממיליוני התיירים, אני הגעתי לזימבבואה בגלל הנושא הראשון - נסעתי להיפגש עם הדיקטטור של זימבבואה.
הפרקים הקודמים ב"רוכב על העולם":
רק אני והאופנוע: הישראלי שחורש את אפריקה
עם אופניים ואופנוע אל הנוף הכי יפה בעולם
נמיביה עם אופנוע ומטוס קרב: כבר לא משחק ילדים
ההחלטה לנסוע להיפגש איתו נבעה בעיקר עקב המשימה שלשמה הגעתי לאפריקה, והיא להגיע כל הדרך ברכיבה עד לישראל עם דרכון ישראלי בלבד. שעות רבות של חיפושים באינטרנט, יצירת קשרים עם אנשי ביטחון וטיילים חובקי עולם, הביאו אותי שוב ושוב למבוי סתום ולתשובה חד משמעית - זה מסוכן ולא אפשרי.
סודן, כמדינה עוינת, הינה הסיבה המרכזית שהגשמת החלום של רכיבה כל הדרך עד הבית היא בלתי אפשרית עבורי כאזרח ישראלי. חיידק האבולה שמתפשט במהירות על מערב אפריקה ומאיים על היבשת כולה, סוגר בפני את האופציות ממערב. דרך נוספת שעלתה על הפרק, היא להגיע לאריתריאה וממנה לקחת ספינה לירדן והביתה, אך מלחמה רבת שנים בין אתיופיה לאריתריאה יוצרת מתיחות רבה בין שתי המדינות. חוקר הולנדי שהיה שם אמר לי, שהגבול הוא כמו "ישראל-סוריה רק עם נהלי פתיחה באש כמו בצד הסורי". כל אלו נוספו לכמות הסכנות האורבות לי באפריקה כאדם לבן בודד על אופנוע, שאמנם מרתיעות אותי מאוד, אבל לא עוצרות אותי עדיין.
שלושה חודשים ביבשת השחורה הספיקו לי כדי להבין את חוקי המשחק כאן. באפריקה ה-כ-ל אפשרי, כל עוד יש לך את הכסף או את הקשרים הנכונים. בתור הומלס עם אוהל (אמנם מפואר, אבל עדיין אוהל) ועם תקציב של 30 דולרים ליום (כולל דלק), כנראה אצטרך להשיג את הקשרים הנכונים, כי הכסף בקושי מספיק לי כדי לאכול.
רוברט מוגאבה בן ה-90 הוא סמל לכוח, ונמנה בקנה אחד עם הוגו צ'אבס, פידל קסטרו ודיקטטורים אחרים. הייתי סבור שאם אצליח להגיע אליו, בהינף אצבע (או שני טלפונים), הוא יוכל לפתור לי את כל הבעיות שעתידות לבוא בהמשך דרכי באפריקה. כשאתה רוכב מרחקים אדירים בכל יום, יש המון זמן לחשוב, וכך במשך שעות על גבי שעות רקמתי את התוכנית שלשמה הגעתי לזימבבואה.
חציתי לזימבבואה דרך גבולה הצפוני של בוטסואנה, היישר לאחד משבעת פלאי עולם המרשימים ביותר - מפלי ויקטוריה - קילומטר וחצי של מים גועשים מנהר הזמבזי האדיר נופלים לתהום של 110 מטרים ומתנפצים בעוצמתיות כה רבה. קרני השמש, הנשברות על תרסיס המים, יוצרות קשת בענן זוהרת וכמעט ניתנת לנגיעה.
נסעתי ישירות להררי, בירת זימבבואה, בכדי ליצור את הקשרים הנכונים להגיע לנשיא מוגאבה. כששאלתי את המקומיים את דעתם על הנשיא, פניהם הרצינו והיה נראה שזו שאלה שלא שואלים כאן. אחרי יומיים הצלחתי ליצור קשרים עם סיימון טין, אחד מאנשי העסקים החזקים בזימבבואה, וכתומך נלהב של ישראל התחברנו ונהיינו חברים טובים.
כמו כל אחד שסיפרתי לו על כך שאני רוצה להיפגש עם מוגאבה, גם סיימון חשב בהתחלה שמשהו לא בסדר אצלי, אבל כשהבהרתי לו מאוד ברצינות שאני לא צוחק - הוא השתכנע שמשהו לא בסדר אצלי. אך להבדיל מהשאר, הוא החליט לעזור לי.
יום למחרת סיימון הזמין למשרדו את בנו של אחד הגנרלים בזימבבואה, שמכיר באופן אישי את הנשיא. ישבנו ביחד ותכננו מה לעשות. ידעתי גם שזה יכול להיות מסוכן ושהסיכויים הם קלושים, אבל אני אף פעם לא נותן למעט סיכויים לעצור בעדי מלנסות. הדברים הבאים התגלגלו באופן די מהיר - מהשוטרים בכניסה למשרדי הנשיא, לאחר מכן לאנשי צבא חמושים, שאישרו לי להגיע עד לשער הכניסה. שם התחברתי עם השומרים, שהתלהבו מהאופנוע ושלחו אותי למשרדי הממשלה לעבור בדיקה לפני הכניסה. כשהגעתי למשרדים, כבר ידעו שם על הגעתי הצפויה. הכל הלך חלק ונראה שכולם התלהבו מהסיפורים ומהשטויות שלי. בנוסף, אחזתי בטענה שלשמה היה לי כל כך חשוב לפגוש אותו. "It wouldn't be the same crossing Africa with out meeting the GODFATHER of Africa".
"חכה כאן, תכף יבואו ממשמר הנשיא לאסוף אותך", אמר לי עם חיוך הבחור הנחמד מהדלפק. ואז ברגע הכל השתנה ונכנסתי לתוך ה"סרט" שבדיוק ממנו חששתי: שתי "גורילות" עם חליפות שחורות הגיחו מאחוריי, אחד מהם אחז בידי וביקש ממני להתלוות אליהם. אחד מהם שם לב למצלמה שעל הקסדה, קיפל אותה בכוח כלפי מטה וכמעט שבר אותה - דבר שממש הרגיז אותי אבל החלטתי שעדיף שאתרגז בלב בשלב זה.
נכנסנו לתוך טנדר שחור עם עוד שתי "גורילות" מצויידות בחליפות ומשקפיים שחורים. שתי הגורילות הראשונות התיישבו משני צדדי ונעלו את הדלתות. לא היה לי מושג לאן הם לוקחים אותי. הנהג מידי פעם הרים את מבטו והסתכל אלי דרך המראה, זרק שאלה מוזרה והשתתק. ידעתי שאני הולך להיחקר לפני שאפגש עם הנשיא, אך לא תיארתי לעצמי שזה יהיה בכזאת אגרסיביות. התחלתי לשקול מחדש את כדאיות העניין, אך גם ידעתי שאני נמצא עמוק מידי בכדי לסגת אחורה ולהתחרט בשלב זה, ממש כמו בכניסה עם אופנוע לחול טובעני או שלולית מים עמוקה - צריך לשמור על גז אחיד ולא לעצור עד שמגיעים לקרקע מוצקה. אסור לי להיראות מעורער אפילו קצת, כדי לא להעלות אצלם חשד שאני יכול להוות איום על הנשיא.
התחלתי לסרוק עם העיניים ולחפש דרכי מילוט למקרה הצורך.
נסענו בערך רבע שעה דרך סמטאות צרות, עד שהגענו למתחם עם שער חלודה גדול ושני שומרים חמושים. הגורילות עם החליפות התהלכו משני צדדיי והובילו אותי לתוך בניין אפרורי ישן ומלא בריקבון. ירדנו במדרגות לתוך מרתף עם מסדרון צר וארוך. הוכנסתי לתוך חדרון קטן ומחניק, שהיו בו רק שולחן ושני כיסאות עץ ישנים ועקומים. מאחורי השולחן הרעוע ישב צעיר, לבוש חליפה, והחל לתחקר אותי. מידי פעם היה מרים את עיניו אלי, מקמט את מצחו ופולט מן נהמה של אי שביעות, רצון תוך שהוא מהנהן בחזרה כלפי מטה בחזרה אל הדף.
אחריו, נחקרתי על ידי שלושה אנשים נוספים, כל חפציי נלקחו ממני ונשארתי להמתין בחדרון המחניק, שנראה ממש כמו תא בבית כלא. הקירות היו סדוקים ורטובים מנזילות, החלון הקטן מעל שולחנו של המתשאל היה נעול עם רשת ברזל חלודה, ששימשה כביתם של עשרות עכבישים שטוו את קוריהם בין חורי הרשת. מידי פעם נשמע רעש של חריקת דלת ברזל כבדה, שנסגרת בחוזקה ויצרה הד מבהיל בבניין כולו.
קמתי והתחלתי להתהלך בחדר מצד לצד, מדי פעם הצצתי בחלון הקטן לראות את רגליהם של האנשים שבחוץ. רציתי להאמין שזה חלק מההליך הרגיל שכולם עוברים לפני שהם פוגשים את הנשיא, אך גם הכנתי את עצמי לכך שאני עלול להעביר כאן כמה ימים טובים עד שישחררו אותי. עד עכשיו לא היה שום דבר שיכול היה להעלות אצלם חשד כלשהו, שאני מהווה איום ולכן נשארתי רגוע.
לאחר כמה שעות של המתנה, נלקחתי שוב לרכב עם ארבעה מתחקרים חדשים. קיוויתי שסיימתי עם כל החקירות ואנחנו נוסעים לנשיא. לפתע הרכב נעצר, כולם שתקו והסתכלו קדימה במבט רציני.
"מוסד", אמר פתאום הנהג והישיר אלי מבט במראה. רק זה מה שחסר לי עכשיו, שיחשדו שאני מהמוסד.
"מוסד, מה אתה יכול להגיד לנו על המוסד", הוא חזר בטון תקיף.
"יש ספר טוב על המוסד אם אתה רוצה", החזרתי לו מבט רציני שיראה שאני לא מתחמק או משנה את קצב הנשימה. התחילו לשאול על השירות הצבאי שלי ועל ההכשרה שעברתי. האווירה ברכב הייתה רצינית מדי והייתי חייב לשנות אותה קצת.
"תראו, בגדול אני מאומן לחסל עד ארבע אנשים עם הידיים, יותר מארבעה כבר יהיה לי יותר קשה", אמרתי. לצערי, זה לא ממש הצחיק אותם. הם רק הסתכלו אחד על השני והרגשתי שהמקום הקטן שנשאר לי לשבת בין הגורילות הולך ונהיה צר יותר. כל מה שהייתי צריך זה להיות מספיק זמן עם אותם אנשים, כדי להגיע למצב שהם בוטחים בי ומאמינים לי.
והאמת היא, שבאמת לא היה לי שום דבר להסתיר. השעה כבר הייתה מאוחרת, הבנתי שאת הנשיא כבר לא אראה היום ושאם החקירה לא תסתיים בזמן הקרוב, אבלה איתם גם את הלילה וזה דבר שפחות רציתי לעשות. ידעתי שבשעה 6 כוח החילוץ שלי אמור להתחיל לפעול וקיוויתי שזה אכן קורה. ממש לפני שהחשיך קיבל אחד מהם שיחת טלפון. לפי המבטים שהם העבירו ביניהם, הבנתי שזו השיחה שחיכיתי לה.
"התקשרו ממשרד ההגנה, אנחנו משחררים אותך למעצר בית אצל סיימון", אמר אחד מהם.
הרגשתי הקלה ענקית.
לפני שהגורילות הורידו אותי בביתו של סיימון, לקח אותי אחד מהם הצידה, נתן לי את מספר הפלאפון שלו ואמר לי שכל בעיה שיש לי בזימבבואה להתקשר אליו באופן ישיר. יומיים לאחר מכן כבר חציתי את הגבול למוזמביק.