אזור ה-Down Town של LA מתחיל לקום לתחייה לאחר תקופה ארוכה של רשלנות ודעיכה. ישנו רצון מאוד חזק "לאוורר" את העיר מהומלסים, מסמים ומהאפרוריות הרוחשת ברחובות. מעצבים וארכיטקטים עומדים בפני דילמה מעניינת: איך ליצור מטרופולין נמרץ ומלא חיים עם עיצוב חדשני, מבלי למחוק את פניני העבר.
אנדרו מירן, ארכיטקט, המתמקד בשיקום וחידוש ארכיטקטורה, הציב לעצמו מטרה להפוך את העיר ליעד למגורים ובילוי כאחד. לאחר חיפוש ממושך של חלל מתאים לשיקום ולעיצוב מחדש, הוא יצר את "אדיסון"- בר-לאונג' ייחודי, המזכיר את שנות ה-20 המשגשגות, התקופה התעשייתית ואת ההווה רווי הדמיון וההמצאות של עיר החלומות לוס אנג'לס.
המבנה, שננטש לפני 25 שנה, שימש במקורו תחנת כח פרטית, שסיפקה חשמל למבנה עצמו בימים, שבהם העיר עדיין לא יכלה לספק חשמל לכל הבניינים. רוב המיכשור המקורי נותר במקום, ומירן ראה בו תפאורת רקע מושלמת לחזונו.
"זה היה כמעט כמו להגשים חלום, אומר מירן, מבחינתי זה החלל האולטימטיבי, שבעזרתו יכולתי לבטא את הנוסטלגיה לחיי הלילה ההיסטוריים של הוליווד, ליצור מקום מיסתורי המשלב חפצים היסטוריים וארכיטקטוניים, שיגרמו למבקרים בו ללכת אחורה בזמן אל שנות ה-20 האבודות".
למרות המיקום המרכזי של הבר, הכניסה הראשית נמצאת בסימטה צדדית. עובדה זו מקנה למבקרים הרגשה של המתקת סוד, כאילו ניתנת להם ההזדמנות להתגנב לחנות משקאות מחתרתית בזמנים בהם מכירת האלכוהול היתה אסורה. תאורת הלובי של הבר מעומעמת, ועד שהעיניים מתרגלות לחשיכה, נראה כי החלל קטן מאוד עם מספר מועט של מקומות ישיבה ואזור עישון.
לא עובר זמן רב, ומתגלה גרם מדרגות מתכתי, המוליך את המבקרים אל קומת המרתף המרשימה, שמפתיעה בגודלה ובגובהה. אווירת המסתורין גוברת, כשמתחילים לחקור את החלל, ומגלים מספר נישות חשוכות, המאובזרות ברהיטי עץ עתיקים, שנוכחותם מודגשת על ידי הסביבה התעשייתית, הנוצרת על ידי בטון מלוטש, מתכות שונות וקירות גבוהים במיוחד, העשויים לבנים חשופות.
התאורה בחלל יוצרת אווירה של מאורה חשוכה. הנברשות, המסתלסלות מהתקרה הגבוהה, מאובזרות בנורות מעוצבות, המזכירות את נורות הפתיל הראשונות, אותן יצר תומאס אדיסון, שעל שמו נקרא המקום. יחד עם הנרות המהבהבים תוחמת התאורה אזורי ישיבה שונים, אשר מוגדרים על פי הציוד המקורי של תחנת הכוח, כמו "חדר הגנראטורים" או על פי תיפקודם כמו "אזור המשחקים", או "אזור הבר הראשי". בעזרת תאורה זו הצליח מירן ליצור חלל עם אווירה אינטימית, למרות שבדרך כלל חלל בגודל כזה מתאים יותר למועדוני ריקוד.
הנחישות של מירן להשאיר את הציוד המקורי בחלל, לא הייתה החלטה של מה בכך.
"אני לא מסכים עם מעצבים רבים שרוצים לבטא את עצמם, וממהרים להרוס את העבר על מנת להשאיר את חותמם בעולם", הוא מסביר.
מלבד העובדה, שהגנראטורים והצינורות השונים השתלבו בחזון ובעיצוב החלל כולו, זו היתה הזדמנות נפלאה לקשר בין העבר, דרך ההווה לעתיד. שילוב תחנת הכוח בעיצוב החדשני של מירן חולק כבוד לארכיטקטורה נצחית, המסתירה בתוכה שכבות של זמן ותרבות חיים.