אחרי 15,000 ק"מ ו-14 מדינות הגענו לגבול של מונגוליה עם תחושה שאוטוטו אנחנו מסיימים את המונגול ראלי. אז נכון שאומרים שהכבישים במונגוליה גרועים ושרוב המכוניות במונגול ראלי מתקלקלות או נשברות במונגוליה. אז אומרים. חצינו את הגבול בתחושה טובה. ואז גילינו שכל מה ששמענו נכון.
תחילת המסע המטורף:
לעבור 18 אלף ק"מ עם טרנטה בלי אף כביש ראשי
נחזור רגע לגבול. יש דרכים רבות ומגוונות להגיע מלונדון עד מונגוליה, אבל החלק האחרון של המסע עד לקו הסיום באולן בטור, בירת מונגוליה, חייב לעבור באחד משלושה מסלולים. המסלול הראשון בכלל לא עובר במונגוליה - חוצים את סיביר וליד ימת בייקל פונים דרומה על הכביש המהיר שמוביל לאולן באטור. המסלול השני והשלישי נכנסים מרוסיה למערב מונגוליה ואז עוברים לאורך המדינה עד הבירה. אחד מהם עובר בצפון מונגוליה והשני בדרום. אנחנו בחרו במסלול הצפוני, בחירה שהתגלתה מהר מאוד כבעייתית.
על הכבישים של מונגוליה למדנו מיד אחרי הכניסה למדינה: 20 ק"מ לפני ואחרי כל עיר יש כביש סלול ונוח, אבל מיד אחרי שעוברים את העיר, האספלט נגמר במדרגה חדה שצונחת לדרך עפר וזאת מפצלת עד מהרה לעשרות דרכי עפר קטנות ולך תדע באיזו מהן לבחור (מובן שהדרכים הקטנות לא מופיעות במפה). דרכי העפר הללו מכינות לנהג הפתעות רבות - חלקן מגיעות למבוי סתום, אחרות הופכות לגלים-גלים של חול דחוס שמאיימים לשבור את בולמי הזעזועים של הרכב. בורות אקראיים מאיימים לרסק (תרתי משמע) את הפרויקט שעבדנו עליו שנה שלמה ושסופו קרוב, אבל רחוק מתמיד...
נורה אדומה ראשונה לבחירת המסלול הלא נכון
אבל מהר מאוד גילינו שדרכי העפר המשובשות הן רק התחלת הצרות שלנו. אחרי 70 ק"מ במסלול הצפוני הגענו לנהר. הוא נראה רדוד ועביר יחסית אז החלטנו לנסות. כמה ילדים מקומיים שרכבו על סוסים הסתכלו עלינו והסתלקו משם. כמה דקות אחרי שהילדים נעלמו נתקענו בנהר. כל ניסיונות ההיחלצות נכשלו. מסביב שממה, אין נפש חיה.
בדיוק כשהתחלנו לחשב איך אנחנו מקימים אוהל על גדת הנהר ומחכים לישועה, הופיע פתאום ג'יפ רוסי ישן ובתוכו... הילדים שראינו קודם. אחד מהם יצא מהרכב והושיט לנו את המפתחות כדי שנחלץ את עצמו מהבוץ. אחרי החילוץ המוצלח הזמנו את הילדים לחתום לנו על מכסה המנוע ונתנו להם מחזיק מפתחות של ירושלים שמצאנו באחד התיקים.
זו היתה נורה אדומה ראשונה לכך שבחרנו את המסלול הלא נכון. הנורה הבאה היתה כבר זרקור של ממש - אחרי שעה הגענו לנהר השני המסומן במפה, וגילינו שאין מעליו גשר או כל מעבר אחר. הפעם לא לקחנו סיכון והתחלנו להסתובב לאורך הנהר, מחפשים דרך לחצות אותו. אחרי שלוש שעות הבנו שזהו, חייבים לחזור חזרה את הדרך שעשינו עד עכשיו ולהתחיל מחדש במסלול הדרומי, בתקווה שהוא יהיה קל ועביר יותר.
חייבים להודות שהיום הראשון במונגוליה כמעט הצליח לשבור אותנו, בעיקר מבחינה נפשית. מעבר לקשיי הנהיגה, ההחלטה לחזור מערבה במקום להתקדם לעבר קו הסיום במזרח לא היתה קלה. ואל אלה נוספה אי הוודאות לגבי המסלול הדרומי ומה מצפה לנו שם.
חזרנו אחורה, ושני קילומטרים אחרי הפנייה לנתיב הדרומי ראינו אור קטן בשדה משמאל - מכוניות ואוהלים, כלומר, קבוצות אחרות המשתתפות במונגול ראלי. קשה לתאר את תחושת ההקלה. במקום הזה התחילו ההרפתקאות האמיתיות וגם חברויות חדשות מפתיעות.
לא משאירים אף אחד מאחור
גם המסלול הדרומי, כך גילינו, הוא לא בדיוק נתיבי איילון. גם כאן יש דרכי עפר שנחצות על ידי נחלים, בורות וגבעות חול וג?יפים ומשאיות לצד הדרך עם נהגים מיוזעים שמתקנים עשרות תקלות בכל חלק אפשרי. והקנגו שלנו? באופן פלאי עדיין נוסעת. אז נכון שהדלת נשברה, האגזוז שנפל חוזק למקומו באזיקונים וצינור האוויר לפילטר נקרע והודבק באיזולירבנד, אבל הסוס הצרפתי שלנו המשיך לדהור כאילו לא עשה כבר 150,000 ק"מ עוד לפני הראלי.
ברוח המסע המיוחד והלא תחרותי הזה, החלטנו לנסוע בשיירה ארוכה, כשמישהו נתקע כולם מושיטים יד לעזרה, כשצריך לחלץ - 20 ידיים עדיפות משתיים. שיירה זו שיירה, חברים זו חברים. לא משאירים אף אחד מאחור, גם אם צריך לדחוף את האוטו כל הדרך לאולן בטור... וכך, לאט אבל בטוח, התקדמנו מזרחה, כשמדי פעם מישהו עולה לשבת על הגגון של הרכב כדי לשאוף אוויר מדברי או מציץ החוצה מהדלת, כדי לצלם את השיירה ההזויה הזאת בסוף העולם.
אחרי קצת יותר משבוע הגענו בשעה טובה לאולן באטור. קו הסיום לא נמצא סמוך למלון מהודר, אלא במגרש גרוטאות בפתח העיר, עם כרזה "ברוכים הבאים לקו הסיום, מונגול ראלי 2014" ובחורה מקומית שמגישה משקה אלכוהולי למסיימים. אתם יודעים מה, לא צריך יותר מזה. רק להגיע עם כל החברים הישנים והחדשים, להחנות את הרכב על הפודיום ולדומם מנוע בפעם האחרונה. עכשיו תורכם, בשנה הבאה - לפחות שתי קבוצות כחול לבן. ההזנקה ב-19 ביולי 2015, תרשמו ביומן.
קצת סטטיסטיקה על המסע שלנו
16,619 ק"מ
38 ימים
15 מדינות
ארבעה חברים, שלושה ישראלים וצרפתייה אחת, שלושה עם רישיון נהיגה
1.5 אירו לליטר דלר באירופה, חצי דולר בקזחסטן
150 אירו בדו"חות תנועה "במקום" (כלומר שוחד לשוטרים המקומיים)
4 קלקולי קיבה קשים
אשפוז אחד בבית חולים רוסי
2 היתקעויות בבוץ המונגולי
0 תאונות
סיום המונגול ראלי במקום 159 מתוך 300, ולפני שאתם מרימים גבה - נכון לכתיבת שורות אלו, רק 220 קבוצות הגיעו לקו הסיום ועדיין יש לא מעט קבוצות שמתמודדות עם הבוץ המונגולי.
2,500,000 ליש"ט נאספו על ידי הקבוצות השונות לעמותות וארגונים ברחבי העולם.
ואיך אפשר בלי תודות?
דבר אחרון, תודה לכל התומכים הנהדרים שעזרו לנו במימוש הפרויקט הזה - בלעדיכם שום דבר לא היה יכול לקרות. אמסלם טורס ומסעות על התמיכה הנרחבת ועזרה להגיע לקו הזינוק מישראל וחזרה מקו הסיום, חנות מצוק על ציוד הקמפינג, חברת מגנוס על הציוד הלוויני והעברת ההודעות והמיקומים להרגיע את ההורים, לול טיוי על הרחפן שנתן פרספקטיבה אחרת על הנופים סביבנו ואוברבורד ישראל על הציוד האטום למים. תודה מיוחדת למסע אחר אונליין ולוואלה שנתנו לנו את הזכות להעביר בכתב את החוויות.
הצוות הישראלי הראשון למונגול ראלי יוצא בשיתוף עם מסע אחר אונליין
המסע בחסות מסעות - טיולי איכות גאוגרפיים
ציוד טיולים - מצוק , כפר סבא
מערכת איתור - מגנוס לווייני
רחפן - LOOLTV