לפלנד על המים: ישראלים במסע קיאקים מטורף

דבר אחד אנחנו יודעים מהיום שנולדנו: שהשמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב בים. ואז לילה וחושך, והולכים לישון. כשגדלנו למדנו שהיממה מכילה 24 שעות וחוזר חלילה. יש קצת הבדל בין אורך היום בחורף ובקיץ, אבל זה לא משמעותי, לא משהו ששעון קיץ לא יכול לסדר.


עוד טיולים מיוחדים בעולם:
השמפניה של קמפניה: חופשה בדרום איטליה
ספרדי כפול: חופשה שקטה וסוערת בפירנאים
חובה לראות? 10 היעדים המאכזבים בעולם


האמיתות האלו מתבדות מצפון לחוג הארקטי, הוא הקו המעגלי הדמיוני המקיף את הקוטב הצפוני, בקו הרוחב 66.5°, אנחנו היינו סמוך לקו הרוחב 70, כ-2,000 קילומטר דרומית לקוטב. מצפון לחוג הארקטי השמש אינה שוקעת בקיץ, היא משיקה לקו האופק ועולה שוב. כפיצוי על האור הממושך, בחורף יש חודשים של חושך אבל גם בזמן הזה נמשכים החיים. מפנים את השלג מהכבישים (6 מטרים), הילדים הולכים לבית הספר והמבוגרים לעבודה. מי בדיג, מי במשרד ומי בבית הספר. לפלנד היא חבל ארץ בצפונן של נורבגיה, שבדיה, רוסיה ופינלנד. נקראת גם ארץ הסאמים. וכל מי שגדל על הספר "אלה קרי הילדה מלפלנד" (כיום סבתא בת 70), מרגיש בבית.

למרות שכולנו חותרים ותיקים שכבר ידעו מסע אחד או שניים, לקראת הנסיעה לנורבגיה, היינו מרוגשים כמו ילדים לפני הטיול השנתי. היו התייעצויות ארוכות מה לקחת כדי שלא יהיה לנו קר, ואיך לארוז את כל ההמלצות במזוודה שניתן להעלות על המטוס וב"דרייבגים" (שקים אטומים למים), שיתאימו לתאים של הקיאק.

זו לא משימה קלה לדלג מהקיץ הישראלי לקיץ הנורבגי. את הטיול אירגנו עבורנו רענן דגן ודרור גלרון, סוג של טרובדורים, שגייסו לטובתנו גם את ג'ף אלן (Jeff Allen), דמות ידועה בקליקה של החותרים הבינלאומית בשל המסעות המרתקים שלו בעולם. לשמחתנו, הכרנו אותו מביקוריו בארץ וכמובן מהאגדות.

התחלנו בטיסה פנימית מאוסלו צפונה, מהלך 1,500 קילומטרים לעבר היום האינסופי. גמענו את המרחק בשעתיים ונחתנו בעירה טרומסו (Tromso), שם הצטיידנו בקיאקים, באוכל ובחליפות יבשות. מקווים לא ליפול לים הקר, אבל שיהיה. משם עוד הקפצה במכונית, כשאנחנו נדבקים לחלונות. בדרך נכנסנו לאווירה: הרים בזלתיים מכוסים בשלגים, מפלי מים תכופים והרבה ירוק נעים בגוון שמתאים לעטר ספרי ילדים.

בדרך פגשנו עדר של איילי צפון ועשינו הפסקה קלה בכלביה. הכלבים שמאומנים לגרור מזחלות בחורף, התגלו ידידותיים מאוד ושמחו לביקורנו. המשכנו בנסיעה מנהלתית לאחד הכפרים מול האי, ארזנו את הציוד בקיאקים ויצאנו לעבר סניה (Senja). סניה הוא האי השני בגודלו בנורבגיה, מפורץ כולו בפיורדים, יותר ממה שחמישה ימי חתירה יכולים להכיל. יש שקוראים לו "נורבגיה הקטנה". לדברי ג'ף, שבילה חודשים רבים בחתירה שם, כל מה שיש בנורבגיה יש "בקטן" בסניה. למרות ההקטנה, לא ראינו הכל. נורבגיה היא ענקית בממדים של ישראל ואנחנו רצינו לטעום ולהרגיש ולא להקיף.

הדרמה בנוף היא בחופים הצפוניים והמערביים של Senja. פיורדים שפונים לים הפתוח והרים תלולים וסלעיים, שעולים ישר מהים עם כמה כפרים דייגים, שעל חלקם חלפנו ולעיתים עצרנו ללון. בכל מקום שיש אזור מישורי, שפלה, יש בתים. המקומיים תמיד נענו לשאלותינו והיו תמיד אדיבים וחמים, גם לשאלות הישירות של הישראלים. הם חיים מדיג, עיבוד וגידול דגים וממכרות של גרפית (Skaland). יש עדיין גם רועי איילים. חלק מהבתים נראים נטושים, אולי בתי קיץ, אולי הבתים של הסבים שהמשפחה עדיין שומרת עליהם. החלקים המזרחיים והדרומיים של האי הם מתונים יותר, עורף עם הרים עגולים, יערות, נהרות וקרקע חקלאית.

לשמחתנו, בארבעה מתוך חמישה ימי חתירה השמש זרחה. ביום השלישי היה סגריר ומעונן וגשם קל טיפטף כמעט כל הזמן. חתרנו בערפל וכל המקומות נראו דומים, מדי פעם יצאה השמש, חיממה קצת את פסגות ההרים שהציצו מבין העננים ונעלמה. כשאמרנו שסוף-סוף שאנחנו מרגישים "נורבגיה אמיתית", ג'ף ציחקק. שבוע אחרי שעזבנו היתה סופת שלגים וכל הזמן גשום. איזה מזל. ביומיים הראשונים לנו באוהלים. ביום השלישי המדריכים הכינו לנו הפתעה לינה בלודז' (Skaland Motel). מים חמים, ריצפה מחוממת ואני מתחילה לחשוב שגם הגשם של אותו בוקר היה מתוכנן. על פי השיטה הנורבגית הגענו למקום עם ערב. המפתחות היו בדלתות, החדרים פתוחים ואירחנו את עצמנו במטבח המאובזר ובמקלחת. פלא שרצינו להשאר יום נוסף?

אחרי שלושה ימים של חתירת "קסאח", חתרנו לשמורת הטבע Bergsøyan, ארכיפלג שמכיל עשרות איים, שוניות ואזורי מים רדודים. גן עדן לצפורים שנמצאות בעיצומה של עונת הדגירה. מכל אי עולה המיה של מין אחר: קורמורנים, שחפיות, שחפים, ברווזים, אווזים, שלצדף, ברבורים. מישהו מתחיל לגרגר, כולם מצטרפים ואחר כך שקט. לא בדיוק הבנתי את השפה, אבל הם בילו את הקיץ החשוך באזורים דרומיים של העולם וחזרו לקנן באי. היו חוויות לחלק.

הנקבות בצבעי הסוואה, הזכרים בצבעי חיזור וההמולה רבה. המים הרדודים הם מקור מזון נוח, הרבה אצות חופה, למינריה ופוקוס והרבה צדפות, קיפודי ים סרטנים ודגים.

דרישת שלום כמעט אישית, קיבלנו מקבוצות של ברכיות - הברווזים ירוקי הראש שחורפים בישראל. בעיקר ראינו קבוצות של זכרים, כנראה שהנקבות היו עסוקות בקינון והם מצאו תרוץ וזמן להיפגש (בירה? מונדיאל?). לא רק העופות נהנים מהעושר הזה. ראינו שלושה כלבי ים, ולמרות שלא זכינו לראות זנב של לוייתן (ג'ף ראה שני צעירים), מצאנו עצמות של לויתנים בחלק מהאיים - עדות אילמת שציד של היונקים האלו שהוא עדיין חוקי בנורבגיה. כל המכלול הוא תוצאה של קרחון, ובחורף הוא קופא.

רוחבם של הפיורדים הוא קילומטרים ספורים ולרוב הים שקט וכמעט שלא היו גלים. בחלק מהפעמים הצלחנו לסנכרן את החתירה עם תנועת הגאות והשפל. במהלך של כשש שעות, נכנסים לפיורד בגל ארבעה מטרים של מי ים ויוצאים החוצה ב-שש שעות נוספות. המשמעות במים היא של זרמים פנימה והחוצה, שמחייבים קצת תשומת לב אבל חוסכים הרבה אנרגיה.

למרות השמש החורפית, המים קרים מאוד. ג'ף ודרור העזו להיכנס פנימה. אני הסתפקתי בטבילה של הידיים כשהיה חם מדי בתוך החליפה היבשה. אין הרבה תנועה של אוניות בפיורדים, בעיקר ספינות דיג. למרות הכמות העצומה של הדגים, יש גם בריכות ימיות שבהן מגדלים דגים למאכל ולאכלוס.

ואי אפשר להיפרד בלי כמה סיפורי טרולים... אותם יצורים מכוערים שחיים במעבה האדמה, שאם הם נחשפים לאור הם הופכים לסלע. אין ספק שהאי סניה הוא מקום נפלא עבורם. דורות-דורות של ילדים שמעו בלילות חורף לא נגמרים סיפורים מפחידים על טרולים. למזלנו הטיול שלנו הסתיים ללא מפגשים מאיימים. את הטרולים ראינו רק בפארק הטרולים (Senjatrollet), פרי דמיונו הפרוע של אומן מקומי, שם גם נמצא הטרול הכי גדול בעולם.