עוד מילדותי נטמע בי המשפט האלמותי "אפריקה - היבשת השחורה". אני זוכר שניסיתי להבין מדוע היא נקראת כך - מה שחורה? האנשים? האדמה? הצמחייה? מה?
אני בן 61. בשנים האחרונות, לאחר שפרשתי מצה"ל וכיהנתי בתפקיד בכיר ברשות העתיקות, גיליתי את עולם הצילום, עולם של קומפוזיציות, עולם של שיקוף המציאות דרך המצלמה ומהזווית האישית. זו דרך המאפשרת לתעד ולהדגיש את הראייה האישית שלי, של האובייקט באשר הוא - נוף, בעל חיים, דמות אנושית, ובכלל.
לאחרונה שבתי ממסע צילום מדהים בטנזניה שבאפריקה, יחד עם חבורת צלמי טבע משוגעים לעניין, ועבורי זו הייתה אחת מהחוויות המטלטלות שחוויתי מעולם.
מסתבר שניתן לסמוך על ה"דו-רגליים"
היבשת השחורה? הצחקתם את בללה, הרנג'ר המסור שהתלווה למשוגעי הצילום בג'יפ שלנו ולמעשה גם השאיר אותי פעור פה ועין למראות היבשת הכל כך צבעונית. כן, צבעונית באנשים, בבגדים, בכלי הרכב, באומנות ובמה לא? אך מעל הכל, בא הדבר לידי ביטוי בצבעים המדהימים של הטבע הנפלא - חגיגה אמיתית לצלם טבע ונופים שזו אהבתו, כשכל הגוונים האפשריים מונחים לפ?תחו ומה שנותר הוא לצלם, לצלם ועוד לצלם, וליהנות מכל היופי הזה.
וכך קרה שבמשך תשעה ימים, למן השעות המוקדמות של טרום זריחה ועד שעות הערב של אחרי השקיעה, מצאתי עצמי בשלל עמדות מוצא לצילום כזה או אחר של בעלי חיים ונופים לא שגרתיים, שגורמים לך להשמיע כל מיני קולות מוזרים של פליאה והתלהבות.
אך הפיצוי האולטימטיבי היה בהגעה בסופו של יום ללודג' מקסים, מפואר ונוח, בניגוד משמעותי למראות שעליהם חלפת ואותם חלקת במהלך היום, לארוחה טובה ודשנה המפולפלת בתבלינים בעלי טעם חדש ואחר, אך טעימים למדי.
שטחי השמורות גדולים משטחה של מדינת ישראל. לכל שמורה הייחודיות והמאפיינים שלה, בעלי החיים שבה, אוכלי העשב והטורפים, הצמחייה, הנופים ותכסית הקרקע - אך לכולן מכנה משותף אחד של עננות מדהימה בעלת שכבות רבות וצבעוניות מיוחדת, שפע זנים של ציפורים, אגמים, זריחות ושקיעות השמורות רק לאזור זה, ומעל הכל - הנסיעה בג'יפ. הנסיעה ב"כלוב" כמעט סגור, תוך שבעלי החיים מסתובבים חופשיים להנאתם ורווחתם ללא כל מורא ופחד מאיתנו, בני האדם. ניכר כי מנסיונם העשיר מולנו, ה"דו-רגליים", ניתן לסמוך עלינו...
אנשים, אמרנו? אז אנשי השבטים, כמו אלו שמשבט המסאי המוכר ואחרים, הם מסבירי פנים, אדיבים ואיך לא - מלאי צבע בכל הסובב אותם. אילולא המצב התברואתי הירוד, אין ספק כי הייתה תחושה נעימה יותר בטנזניה. לצד העושר המופגן בכל הסממנים האפשריים ושייך לקומץ מצומצם, מרבית האוכלוסייה בטנזניה חיה בעוני ובערות אמיתית שלא מצליחה לפגוע בשמחת החיים הטבעית ואהבת הריקוד והמוזיקה.
מי נוטש גן עדן אמיתי?
אז אני שמח לשתף בחלק קטן מאוצר הצילומים הענק שעימו חזרתי מטנזניה, ארץ השמורות המופלאות - הטרנגירי, מניארה, נדוטו, סרנגטי, ונגורונגורו.
אתמקד בשמורה אחת שכבשה את ליבי ומצלמתי, נגורונגורו, זו השוכנת בפתחו של הר הגעש הגדול בעולם שקרס פנימה לפני כשני מיליון שנים. עומקו של המכתש האדיר מאות מטרים, וכמטייל עליך לגלוש מטה מטה, לגן העדן המיוחד הזה, שאותו בעלי החיים לא עוזבים לעולם - שהרי מי נוטש את גן עדן האמיתי?
צילומים: נמרוד מישאל.
