וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

בין עבר סובייטי לקלאסיקה אירופית: ביקור בדיקטטורה הנאורה של אזרבייג'ן

14.1.2016 / 17:00

ככל שהעין רואה, אזרבייג'ן מזכירה את השפע האירופי עם ארכיטקטורה מנקרת עיניים ועבר היסטורי עשיר של ברית המועצות. אולם בין כל אלו מסתתרים להם חוקים דרקוניים ופולחן אישיות לנשיא, שיכולים להפוך את הטיול לחוויה מלחיצה, אבל מעניינת ביותר

מתקן קידוח נפט על רקע מגדלי הלהבה המפורסמים בבאקו, אזרבייג'ן. AP
ארכיטקטורה מנקרת עיניים לצד שיכוני רכבת. מתקן קידוח נפט על רקע מגדלי הלהבה בבאקו/AP

פתאום דפיקה בדלת. עירום כביום היוולדי באמצע הדרך בין השירותים לאמבטיה המאובזרת בחדר מלון יוקרתי בבאקו, עמדתי בפני שתי אפשרויות: להתעלם או להימלט למקלחת. כמו גבר בחרתי בזו האחרונה. זה כמובן לא מנע מהחדרנית האזרבייג'נית להוריד את השלט שמבקש פרטיות ולפתוח את הדלת. למזלנו המשותף הספקתי לפתוח את ברז המים כרוצה לסמן שתניח לי לנפשי ושתבדוק את המיני-בר במועד אחר ועם קצת יותר בגדים.

ברוכים הבאים לבירת אזרבייג'ן. ככל שהעין רואה באקו היא עיר מודרנית ומתקדמת שמזכירה את השפע של אירופה הקלאסית: בניינים מוארים בקפידה, כבישים רחבי ידיים וארכיטקטורה מנקרת עיניים. אך בין כל אלה נתקלנו במהלך ביקור בן חמישה ימים בעיר - משלחת עיתונאים שהוזמנה בין היתר בעידוד הממשלה המקומית - בטיפוסים מסקרנים שעקבו אחרינו בהוראת השלטון, בחוקים דרקוניים, בנשים מפוקפקות, באינספור מצלמות פולשניות ובעיקר בפרצופו הניבט מכל עבר של הנשיא בעל יד הברזל, אילהם אלייב, שכמו אביו המנוח היידר אלייב - ראש הקג"ב באזרבייג'ן הסובייטית שכיהן כנשיא הקודם - פיתח סביבו פולחן אישיות חולני.

נשיא אזרבייג'ן אילהם אלייב. רועי שושן, מערכת וואלה! NEWS
פולחן אישיות חולני. הנשיא אילהם אלייב/מערכת וואלה! NEWS, רועי שושן

הגרוטסקה האזרית מתחילה כבר בשדה התעופה, מבנה מחודד הקרוי כמובן על שם אבי המנהיג. לאחר הוצאת ויזה זריזה שמנו פעמינו לבית המלון, שם הייתה הפעם הראשונה שהחלפתי מבטים עם הנשיא הנערץ. נכנסתי בשערי הלובי והיתר היסטוריה: אני, צעיר מבולבל, והוא, שפם המחובר לפרצוף, שתוקע בי מבט חודר מבעד לדיוקנו המפואר על הקיר. את הסיגריה של אחרי מיהרתי לקיים בו במקום, כיאה לקלאסה המקומית, שמעודדת עישון בכל חלל אפשרי.

בבוקר יצאנו להכיר את העיר. הגענו למרכז על שם היידר אלייב: ספרייה, מוזיאון ומרכז כנסים התמזגו ליצירה מגוחכת אחת שהתפוצצה על קו הרקיע של באקו. המבנה הקמור, פרי יצירתה של האדריכלית הנודעת זהה חדיד, הוא ערבוב של צבעים לבנים חזקים וחלונות המשתפלים מהשמיים אל הארץ, שנראה לפרקים כמו הר בלתי ניתן לכיבוש. המדריך המקומי זורק לנו בכניסה שצורת המרכז מזכירה במבט עילי את חתימתו של הנשיא, אבל באופן מוזר הפה שלו לא נמתח ולא זיהיתי שום חיוך או צחוק. מאוחר יותר הבנתי שזה טון הדיבור ששמור לשיחות על הנשיא. בפנים נמצא לו אוסף מכוניות של אלייב, כולל פירוט השנים שבמהלכן נסע בהן, וחללים עצומים בוהקים וחסרי רסן שמספקים די זמן להתהלך ולתהות להיכן הגענו לעזאזל.

מרכז התרבות על שם היידר אלייב, נשיא אזרבייג'ן, בבאקו, נובמבר 2015. רועי שושן, מערכת וואלה!
מזכיר את חתימת הנשיא. המרכז על שם היידר אלייב בבאקו/מערכת וואלה!, רועי שושן

לא הרחק משם אנחנו מגיעים לטיילת, שמשתרעת על פני שישה קילומטרים ושוכנת לשפת הים הכספי. ההליכה בשבילים הנדיבים במקום לקחה אותי בין מוזיאונים, גנים מטופחים ודוכני אוכל. מאחוריי אולם הקריסטל העירוני המרשים, שאירח את אירווזיון 2012, ומלפני יאכטות וכלי שיט אקסקלוסיביים עוגנים ומחכים לאילי ההון שיבואו להשתעשע בהם.

כל אלה לא הכינו אותי למראה דגל אזרבייג'ן עצום שמטפס גבוה גבוה מעל העיר. 162 מטר גובהו, ליתר דיוק, והוא ממוקם בחצי אי קטן ובו גם מוזיאון המוקדש לסמל הלאומי. הלב נחמץ לשמוע שאלייב הפסיד בתחרות למי יש יותר גדול לנשיא טג'יקיסטן אמומאלי רחמון - פארודיה בפני עצמו שמבזבז בימים אלו מאה מיליון דולר על בניית התיאטרון הגדול בעולם - שהקים בבירה דושנבה דגל גבוה יותר בשני מטרים וקטף את אחד התארים המגוחכים בעולם. העם האזרבייג'ני יכול להתנחם בחג לכבוד הדגל הלאומי, שמצוין מדי שנה בנובמבר, ובעריץ עם שם שמתגלגל טוב יותר על הלשון.

מבצר הבתולה

העיר נעימה ומזמינה. החדש מתמזג עם הישן - לעתים בפראות, לעתים בנינוחות. אלו היונקים נפט מעטיני השלטון נוסעים בכבישים ביגואר ובאסטון מרטין ולצדם אנשי היום-יום שנוהגים ומעשנים במכוניות סובייטיות קטנות ומתפרקות. מול מלונות היוקרה ומגדלי הלהבה המפורסמים מתפוררים להם בשקט שיכוני רכבת, זכר לעבר הסובייטי העני שטרם נמחק.

ליד האצטדיון האולימפי החדש, שהוקם עבור המשחקים האולימפיים האירופאים הראשונים שנערכו בעיר בשנה שעברה, ניצבים כתמרורים בנייני הכפר האולימפי, שבו שוכנו אלפי הספורטאים וחברי המשלחות. האזור נותר דומם וחסר מעש, פילים לבנים במרכז העיר שנבנו מהר מהר כדי לספק גחמה.

ביום השני לביקור הגענו לעיר העתיקה, שהוכרה בעבר כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. המבנה המזדקר בכניסתה הוא מבצר הבתולה. סיפורו, כמעט כמו כל אתר שהגענו אליו, זוכה לכמה גרסאות. המעניין ביותר מספר כי עלמה יפה קפצה ממנו אל מותה לאחר שאביה המלך סירב שתתחתן עם בחיר לבה. שילמנו שני מאנט (המטבע האזרבייג'ני שערכו שווה כמעט לדולר ועל גביו מופיע ציור של מבצר הבתולה) וטיפסנו במדרגות לולייניות. האגדה המקומית, מספר לנו המדריך, זכתה פעם אחר פעם לשחזור, ואנשים חסרי פחד גבהים הגיעו לכאן כדי להתאבד. האחרונה שבהם עשתה זאת במרץ אשתקד, לכן הונחו קירות זכוכית בנקודת התצפית, שהורסים כל סיכוי לתמונה טובה שתלכוד את הנוף היפה הזה.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
אין תמונה/מערכת וואלה!, צילום מסך

השטעטל האזרי

עברנו בחומות העיר העתיקה והמשכנו עם הסמטאות הישנות. בפנים נכנסנו למוזיאון בעל אוסף הספרים המיניאטוריים הגדול בעולם, אם כי אני חושש שהאזרביג'נים זיהו את הפונציאל המטורף בתחום והוא למעשה היחיד מסוגו. אלפי ספרונים, משייקספיר ועד תהילים, חלקם בגודל של מילימטרים בודדים, התקבצו כאן כחלק מאוסף פרטי שמלאכת הרכבתו ארכה עשרות שנים. ביציאה מהמקום פגשנו מקומי מבוגר ששמח לשמוע שאני מתל אביב ומדריכת תיירים ישראלית שדיברה בלהט על האזור. ממש כמו בעכו.

אזרבייג'ן קיבלה את עצמאותה מחדש לאחר התפרקות ברית המועצות ב-1991. עיקר הכנסותיה נובעות מהנפט, שמהווה 90% מהייצוא המקומי, וממקורות אנרגיה נוספים. אפשר לומר שזו הסיבה שהגענו לכאן: לפי הערכות, עתודות הנפט במדינה ימוצו לכל המאוחר עד 2050, לכן בבאקו החלו להשקיע משאבים רבים בפיתוח התיירות המקומית מתוך מחשבה על פיתוח ענף כלכלי חדש כמעט יש מאין.

שוק בבאקו, בירת אזרבייג'ן. רועי שושן, מערכת וואלה! NEWS
יחסי קח-ותן חמים עם ישראל. שוק אוכל בבאקו/מערכת וואלה! NEWS, רועי שושן

זו מדינה מוסלמית חילונית - שריד לשלטון הסובייטי, שהנהיג אתאיזם מדיני בלתי מתפשר. למרות החשש האפשרי, הסתובבנו ברחובות בבטחה, וברוב המקומות אף שמחו לשמוע מהיכן הגענו. אולי גם הם שמעו על יחסי הקח-תן החמים עם ישראל, שמתבססים בעיקר על מכירת נשק ואמצעי ריגול תמורת נפט זול ובית יקר לסוכני מוסד. אולי זו העובדה שגם אזרבייג'ן מתמודדת עם סכסוך טריטוריאלי מתמשך עקוב מדם - המובלעת נגורנו קרבאך, מקור למתח שיא עם השכנים הארמנים הנוצרים - ואזרחיה מזדהים עם ישראל בסכסוך עם פלסטינים.

אם יכולתי לדבר קצת יותר עם דוברים בלתי משוחדים ואילו עיתונאים לא היו נאסרים כאן בהוראת השלטון, כנראה היינו חכמים יותר, מי יודע. ואולי זה בכלל הריח החריף של הזהב השחור, שמתנדף לו בסביבת אתרי הקידוח המפוזרים ברחבי המדינה, חלקם ממש בתוך שכונות מגורים, שגורם לי להזות את כל זה.

עוזי, המדריך שיחסי ישראל-אזרבייג'ן התגלו בשמו, חושב אחרת. "העם האזרבייג'ני מעריץ את ישראל על כל מה שהשיגה במעט שנותיה", הוא אומר, "אתם מודל לחיקוי".

מתקן לקידוח נפט בין בתים למגורים באזרבייג'ן. רועי שושן, מערכת וואלה!
ריח חריף של נפט ברחובות. מתקן לקידוח נפט בתוך שכונת מגורים/מערכת וואלה!, רועי שושן

אולי מידותינו הטובות שידועות בכל העולם הן שהובילו לפה את ליברמן, שהגיע כדי לפקח על הבחירות לפני חודשיים. בבחירות הקודמות, אגב, הם פרסמו את התוצאות יום לפני פתיחת הקלפיות. אם תשאלו את המקומיים על שיטת המשטר במדינה הם ימהרו להגיד דמוקרטיה ויגניבו חצי חיוך, חצי צוחק חצי מפחד, אבל דיקטטורה נאורה תשקף זאת נאמנה יותר. מכל מקום, רב הנסתר על הגלוי. במכתב שנשלח משגרירות ארצות הברית באזרבייג'ן לוושינגטון ב-2008, כינה הנשיא אלייב את היחסים עם ישראל "קרחון", כלומר שעיקר שיתוף הפעולה נעשה מתחת לפני השטח. ברגעים כאלה אין תומך נלהב ממני בהתחממות גלובלית.

הרהרתי על כך בדרכי לעיירה קובה (Quba) בצפון מזרח המדינה, מרחק של שעתיים נסיעה מבאקו. מחצית מהתושבים כאן יהודים הרריים, שגרים ברובם באזור נפרד המכונה "העיירה האדומה". שטעטל קווקזי, אם תרצו. וכמו בנותיו של טוביה החולב בסוף המאה ה-19, גם כאן הנשים מתמודדות עם אילוצי מסורת ארכאיים: בקובה אסור להן לצאת לרחוב והן מתמקדות בעול הבית. נדמה שהגענו למקום היחיד בעולם שבו נשים מוסלמיות משוחררות יותר מאלו היהודיות.

ביקור בעיר קובה באזרבייג'ן. רועי שושן, מערכת וואלה! NEWS
רק גברים. רחובות "העיירה האדומה" קובה/מערכת וואלה! NEWS, רועי שושן
אסור להחזיק ידיים או להתנשק. מי שעובר על כך צפוי לביקור בתחנת המשטרה וקנס של 20 מאנט

שני בתי כנסת פעילים משמשים את האלפים הבודדים שנשארו כאן. הגדול מביניהם נפתח בעיקר בחגים, אז מגיעים לביקור אלו שהיגרו לרוסיה, לארצות הברית או לישראל והתפוסה מלאה. עברנו מאחד לשני, חלצנו את נעלינו ונכנסו לשמוע את דברי אחד ממנהיגי הקהילה, שסיפר כי מניין ברוך השם אף פעם לא חסר. לנשים, כמובן, אסור להיכנס, אבל מתברר שאפשר להעלים עין מהאיסור כשמדובר באורחים מארץ הקודש.

המשכנו לבית הספר המקומי. התלמידים במקום לומדים עברית, חגים יהודיים ועל ארץ ישראל (התקשתי למצוא את הקו הירוק במפה באחת מכיתות היסודי), אבל השלפוחית לחצה עליי וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה השירותים. כשהגעתי, הבנתי לראשונה שמחוץ לעיר הגדולה אין את המותרות הזו שנקראת אסלה, והגעגועים לשירותים בצבא ובתחנה המרכזית בתל אביב החלו להציף אותי באחת. בדרך החוצה ראיתי ילד קטן, אולי בן שבע, והתפללתי שלא ימעד לתוך שירותי הבול פגיעה.

נפרדנו יפה לשלום מהיהודים המקומיים והמשכנו הלאה. כמו העיירה האדומה, גם "ההר הבוער" (Yanar Dag), שממוקם 25 קילומטרים צפונית לבאקו, מועלה על נס בנוף האזרבייג'ני. הגז הטבעי שנפלט ממנו יוצר אש תמידית שבוערת ממנו למרחק של כמה מטרים. יחד עם הרוח החזקה באזור הן יוצרות צורות מיוחדות שמוסיפות למסתוריות שאופפת את המקום, לצד ריח הגז החריף. המקומיים טוענים שהלהבה החזקה לא כבתה כבר 5,000 שנה, אבל כל הזמן הזה ועדיין הכניסה מזכירה מפעל נטוש באזור התעשייה באשדוד.

ההר הבוער באזרבייג'ן. רועי שושן, מערכת וואלה!
אש שלא כתבה כבר יותר מ-5,000 שנה. "ההר הבוער"/מערכת וואלה!, רועי שושן

מכל מקום, עדויות היסטוריות לא חסר, וגם החוקר מרקו פולו שעבר כאן במאה ה-13 כחלק ממסעו בדרך המשי והסופר הצרפתי אלכסנדר דיומא, שביקר כאן 500 שנה לאחר מכן, הפליגו בשבחים. "זהו דבר מעניין ומרתק ביותר, שלא נראה כמוהו בשום מקום אחר", כתב הצרפתי.

קנס על נשיקות

כשחזרנו לבאקו תפס את עיניי מחזה מעניין אחר: מספר לא מבוטל מהגברים שחלפו על פניי ברחובות הלכו שלובי ידיים עם חבריהם. לא כל כך מסתדר לי עם מדינה מוסלמית שהרוב המוחלט של תושביה מגדיר את עצמו כהומופוב. לעומת זאת, גברים ונשים לא תראו הולכים יד ביד ברחוב, וכנראה מסיבה מסוימת. לעוזי זה נראה נורמלי ובאותה נשימה הגן בתוקף על הכבוד הלאומי ואמר שבאזרבייג'ן אין הומואים, אולי בודדים. מדריך אחר יספר לי למחרת אחרי כמה כמה כוסות וויסקי שבמדינה גם אסור להתנשק בפומבי, ומי שעובר על כך צפוי לביקור בתחנת המשטרה וקנס של 20 מאנט.

אך המוזר הוא כנראה בעיני המתבונן בלבד. כמו הבדיחה ההיא על הנהג שנוסע נגד כיוון התנועה, נראה שדווקא אני הוא יוצא הדופן. בכל מסעדה שבה ביקרנו הקפידו לגוון עם בשר בין הקבבים. צמחוני שכמוני מצא את עצמו בבעיה שהמקומיים כנראה עוד לא נתקלו בה, אם כי ייאמר לזכותם שהלחם המסורתי והסלטים הם מנות לא רעות בכלל לאכול בזמן שבוהים בהשתאות בטורפי בשר. החברים הקרניבורים סיפרו שהאוכל היה חוויה לא שגרתית, אבל אני התרכזתי בעיקר בלהקות שניגנו בכל אותם חמאמים עתיקים מרובי חדרים שהוסטו למסעדות. התוצאות נעו בין קקופוניה מוחלטת לגרסאות מקומיות של שריף הילד הדרוזי.

בערב ביקשנו לצאת לשתות במקומות שאליהם הולכים המקומיים, כפי שהקלישאה מחייבת. עוזי, עובד במשרד התיירות המקומי שעתידו בממלכת הנפט עוד לפניו, בחר להביא אותנו ללאונג' מצועצע בקומה העליונה של בית מלון יוקרתי, מלא בבחורות שלא דופקות חשבון אבל ישמחו לספק קבלה, כי מה משדר יותר אותנטיות מזה.

מסע לאזרבייג'ן. רועי שושן, מערכת וואלה!
בין קקופוניה לשריף הילד הדרוזי. להקה טיפוסית במסעדה מסורתית/מערכת וואלה!, רועי שושן

ניכר שהמארחים לא רוצים שנכיר לבדנו את העיר. שתויים מעט יצאנו ללא השגחה לרחובות באקו, במטרה למצוא בר מקומי. זוג שעבר על פנינו הסכים לקחת אותנו תחת חסותו וכמה דקות לאחר מכן מצאנו את עצמנו שלושה עיתונאים ישראלים בפאב היפסטרי מקומי. פלורנטין בואכה בוכרה. הלהקה ניגנה פינק פלויד, הבירות היו במבצע, העישון בפנים היה מותר וההרגשה הכללית הייתה 1995 לכל היותר. כמחווה של רצון טוב הזמנו את בני הזוג, מעצבת אופנה גאורגית ומקומי, לשתות איתנו. הם הסתפקו בקולה.

עברנו למקום אחר. הרמז הראשון לכך שמדובר במקום מפוקפק היה כבר בכניסה, כשמקרר אנושי ביקש מאיתנו להפקיד את המעילים בצורה שאני בספק אם למד אותה בבית הספר להפקדת מעילים. התיישבנו ליד הרחבה והופתעתי מחדש לראות את האווירה המשוחררת. בתוך כמה דקות התיישבה לידנו בלונדינית מקומית ובפיה צינור נרגילה ואנגלית רצוצה. להלן הרמז השני.

באקו בירת אזרבייג'ן. רועי שושן, מערכת וואלה!
חוויה מומלצת לחובבי הבשר. שוק בבאקו/מערכת וואלה!, רועי שושן

הערב נמשך והלכתי לשירותים. ביציאה, הבלונדינית מפתיעה אותי בדרכי חזרה. היא תוקעת בי מבט חודר כליות, לב ומפשעה ושואלת בתקיפות: "דו יו וואנה האב סקס?". לא. "וואי נוט?", המשיכה בקול רם ושיחקה עם שיערה. אילו דרכי חיזור מוזרות יש להן כאן, חשבתי. מלמלתי "לא תודה", אספתי את הידיים והרגליים והסתלקתי. כשחזרתי גיליתי שהגאורגית ששותה קולה החליטה לדרוש 20 מאנט על ריקודים מאחד החברים. זה כבר היה הרמז השלישי לאסוף את המעילים מהמקרר האנושי, לפני שנגלה מה קורה בדרך הכואבת.

המופע של אלייב

ובכל זאת, אם יש צורך בכלל להסביר, אז התקריות הללו יכלו להתרחש בכל מדינה מתפתחת. כמעט כל אזרח שדיברנו איתו היה אדיב ומנומס, עד שנדמה היה לי שהם רואים כל שיחת חולין כמשימה לאומית לעידוד תיירות. מישראל, בכל אופן, עתידות לצאת כמה טיסות סדירות מדי שבוע לבאקו. בכל פינת רחוב במרכז העיר אפשר להבחין במצלמות על גבי מצלמות, ואני לא אתפלא אם זו אכן משימה לאומית והאזרחים עומדים בפני מבחן תמידי. באחד הימים, אחרי שנטרפה דעתנו והתגנבה לראשנו המחשבה שבניגוד לדברי המארחים אין בבאקו רכבת תחתית, הגענו למטרו, שם עובר אורח ניגש אלינו, העיר באגרסיביות עם ידיו שאסור לצלם ועיניו מצביעות למצלמה בקרן התחנה.

תחושת העין הפקוחה והמפקחת עלינו לא עזבה אותי לכל אורך הטיול. במהלך ביקור במוזיאון ההיסטוריה ניגשה אלינו נרמין, צעירה מוסלמית, שבישרה לנו בהתרגשות שגם היא דוברת עברית, אפילו לומדת ספרות עברית באוניברסיטה המקומית, וחלומה הוא להגיע לישראל. מה הסיכויים, חשבנו, אבל המשכנו בשלנו. אחרי שיצאנו לכיוון היעד הבא, ניגש צעיר אחר וביקש סלפי עם אחד מאיתנו.

בסוף הגענו למוזיאון השטיחים בטיילת במה שנראה כמו ביקור חובה בכל מסגרת רשמית באזרבייג'ן. כמו יד ושם אצלנו, רק עם אווירה קצת יותר מתוחה. ואת מי אנחנו פוגשים בכניסה למקום אם לא את נרמין? נראה שהבחורה החייכנית קיבלה יום חופש מבית הספר לבלשים מתחילים ולא הסתירה את עקבותיה כמו שצריך, כי להיתקל במקריות במוזיאון זה דבר אחד, אבל להיתקל שוב במוזיאון אחר בצד השני של העיר בסוף שבוע – כי מה משדר בילוי של שבת אחר הצהריים אם לא הצגה כפולה של עצמות ישנות ושטיחים מאובקים מ-1865 - זה כבר דבר אחר. אה, והבחור האקראי שניגש אלינו ברחוב וביקש להצטלם? אחר כך התגלה שהוא העלה את זה לפייסבוק ותייג חברים מהמשלחת. אז מה אם מעולם לא נפגשנו והמתויגים בכלל לא היו בתמונה. בכלל לא מלחיץ.

באקו בירת אזרבייג'ן. רועי שושן, מערכת וואלה!
"אסור לצלם". תחנת רכבת תחתית בבאקו/מערכת וואלה!, רועי שושן

תיכף התברר לנו שנרמין וחברותיה, צלם הסלפי שבמקרה עבר ברחוב, הפרצופים שליוו אותנו במוזיאון השטיחים – כל אלה הם חלק מהמופע של אלייב. ככל הנראה הם נשלחו כדי להיתקל בנו באגביות, לשאול לשלומנו ולרשמינו מהטיול בעברית שבורה, ובעיקר לעשות לנו נעים בגב היהודי, שלרגע לא נחשוש שהמקום מסוכן. הייתי אומר לכם מה מפחיד אותי יותר, אבל יש להם את הכתובת שלי.

העלנו את הנושא בארוחת ערב עם דיפלומט ישראלי שמוצב במדינה. בהתחלה הוא ניסה להימנע מלתת תשובה, אך הוא לא נראה מופתע. "אני רק יכול להגיד לך שכמות דוברי העברית באזור מאוד קטנה. מעטים מאוד. הסיכוי שתתקלו בהם במקרה בשני מוזיאונים שונים הוא מאוד מאוד נמוך", אמר ומיהר ללגום יין. בהיתי בו בזמן שבשר הוגש לצלחות ושקעתי במחשבות על דרכי החיזור המוזרות שלהם.

הכותב היה אורח של חברת התיירות מונה טורס, חברת התעופה אזרבייג'ן איירלינס ומשרד התיירות האזרבייג'ני

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully